במציאותנו הקשה, שבה ארץ-ישראל משמשת כגרוטאות הנמכרות בפרוטות ל"אלטע זאכן", מוצא לו הימני המצוי מקור לשמחת עניים: מריבה הגונה ורועשת בין שמאלנים.
המריבה העכשווית היא זו שבין בן כספית, כתבו הבכיר של מעריב, ובין מוסף הארץ, שאותו הוא מכנה "עלון פוסט ציוני". ומי אנו שנמחה על כך?
בן כספית הוא כתבן בעל יכולת, שעשה קריירה כמלהטט-חוכמולוג במילים. משהו בסגנונו של שמעון פרס, שהקריירה שלו רצופה סוכריות עבשות כמו "אפשר לעשות חביתה מביצים, אך לא ביצים מחביתה". הסגנון החביב על כספית הוא רצף של סוגריים נפתחים ונסגרים, מסוג "פלוני יסע לוושינגטון (או לא) ויתנשק (או לא) עם קונדי". מקשי הסוגריים הם העסוקים ביותר במקלדתו.
ביום 30.08.07 פרסם מעריב שורה של כתבות ומאמרים על גיבורי צה"ל, מקבלי אותות ההצטיינות על מלחמת לבנון השנייה. בן כספית הצטרף במאמר משלו, שאין בו סוגריים כלשהם וכותרתו היא "התהום הגדולה". המאמר נפתח בקינה על מר גורלו של כותב מאמר העוסק בצל"שים, שלא יוכל לחמוק "בלי לחטוף ממטרת בוז מהברנז'ה, לקבל אזכור לא מחמיא במוסף 'הארץ' ולהירשם שוב ברשימה השחורה של נמוכי המצח הירודים שלא מבינים שום דבר באסקפיזם, בפוסט ציונות או במהותו של האדם המודרני המחפש משמעות במאה ה-21" (מאחר שאני ימני ובשל כך מצחי נמוך ממצחו של כספית, לא כל כך הבנתי את עניין האסקפיזם, אבל העיקר שכספית הבין). במלחמה נגד הארץ, כספית הוא שהתחיל אפוא וניכר כי אין אלה חילופי המהלומות הראשונים ביניהם.
אך בהמשך דבריו מעד להטוטן המילים כספית, ונפח נפיחה מצחינה במיוחד: "מה זו גבורה? לא ברור", כתב. "מי שלא יודע פחד, לא יודע הרבה. אומץ לב טהור, מזוכך, בא ביחס הפוך לאינטליגנציה. מי שמסוגל לרוץ בשאננות מול ברד של כדורים השורק לעומתו, לא יכול להיות גאון גדול. יש מחקרים שמוכיחים את זה".
על דבריו אלה נשלק כספית ברותחין בתנור הפוסט ציוני של הארץ, שהביא מומחים - לרבות אל"מ ד"ר מאיר פעיל - שטענו כי ההפך הוא הנכון, וכי בין מקבלי הצל"שים היו תשעה בעלי תואר דוקטור, רופאים שטיפלו בפצועים. כספית הוקע כמי שהציג את מקבלי הצל"שים כאידיוטים וכמטומטמים.
על כך לא יכול כספית לעבור בשתיקה, ובמאמר זועף ונרגן במוסף השבת של מעריב ('הארץ הרעה', 07.09.07) נזעק להגן על שמו הטוב והתאמץ להוכיח, באותות ובמופתים, כי כלל לא התכוון לפגוע בגיבורים וכי כל העניין הוא סילוף כוונתו, בעיקר בידי עורך מוסף הארץ ניר בכר, שמתברר כי שמורה לו שנאה מיוחדת בלב כספית. האחרון, שחשש בעליל מתגובת הקוראים הנזעמים - מעריב סובל מביטול מנויים, אם מטעמים כספיים ואם מטעמים רעיוניים - ניסה להראות כי כוונתו היתה להעביר מסר הפוך מזה, שיוחס לו ע"י שנואי-נפשו מהארץ.
אלא שכספית אינו יכול להפוך שחור ללבן ולהציג נחש ארסי כלטאה תמימה. הוא, בפשטות, משקר ומוליך שולל את קוראיו, שלפחות חלקם אולי לא קראו את המאמר המקורי, ולכן עשויים להשתכנע כי כספית נפל קורבן לעלילת-דם. ככל שנקרא את דבריו, המצוטטים לעיל, ברורה משמעותם: מי שרץ מול כדורים הוא בהכרח רחוק מגאונות - כלומר מטומטם גמור - ומי שניחן באומץ-לב הוא סתם אידיוט. ולא זו בלבד, אלא שכספית טען כי מוכרים לו מחקרים המוכיחים אמיתות אלו.
אישית, אני מאמין לכספית שלא התכוון למשמעות הברורה העולה מדבריו אלה. הוא התכוון באמת ובתמים לשבח את הלוחמים האמיצים והציגם לעומת שאר החברה הישראלית, החוגגת בבועתה וסוגדת לגיבורי-תרבות נמוכים. ואולם, מי שעשה קריירה מחוכמולוגיה ניסוחית, לא התאפק וניסה שוב להרשים בהשלכת מילים לאוויר ובסיבובן תוך כדי גלגול. כך יצא המשפט שבו קבע כי אמיץ פירושו אידיוט, מה גם שיש מחקרים המוכיחים זאת. סתם נפלט לו, לכספית המסכן, ואולי זהו הסימן לכך שהוא הגיע לגיל, או למצב המנטלי, המחייב לשים טיטולים על המקום שממנו נפלטות פליטות לא-רצוניות כאלו. אני מכיר כמה וכמה צרכני טיטולים שכאלה, הסובלים מפליטות לא-רצוניות, אם כי גילם כפול מגילו של כספית הצעיר-יחסית, ואת הטיטולים מניחים אצלם בקצה האחר של עמוד השדרה.
בן כספית הוא חבר קבוע בחבורת "פרשנינו" של רפי רשף, המציפה מדי בוקר את האוויר בהדגמה מה הם סובלנות ויושר אינטלקטואלי ומהו איזון פוליטי ראוי בגלי צה"ל, התחנה של צבאנו השוויוני. המונופוליסט רפי רשף, בעל הקול העבה והמנסר, לעולם אינו משתף באותה חבורה מישהו שדעתו מעט ימינה, שלא לומר הפוכה, רחמנא ליצלן, מדעת פרשניו. אותה חבורה של פרשנים ורשף, מדושני עונג איש למשמע דברי עצמו ודברי חבריו, הדוברים כאילו מפיו של אותו אוראקל, תפצח במחולות סוערים ככל שממשלתנו המושחתת תוסיף ותסגיר חלקים של הארץ לידי אלה המייחלים להשמדתנו. דברי הפרשנות שלהם מביעים את תשוקתם לכך.
לא נותר לימני נמוך-מצח כמוני אלא לפצוח במחיאות כפיים סוערות לנוכח מחזה שמשמעותו קטנה לאין ערוך מזו של גירוש יהודים ומסירת אדמתם לערבים: מראהו של בן כספית, הכוכב הגדול של מעריב, השרוע על גבו במרכזה של ערימת הגללים שפלט במו-מקלדתו, בסיועו הצודק (באופן נדיר) של הארץ.
שאפו, ניר בכר. אתה וכספית מוזמנים לנגוס איש בבשר רעהו, לתיאבון ולמחיאות כפינו הסוערות.
