מה שאני אוהבת בכתיבתה של יהודית מליק שירן, וזה משותף גם לשירה וגם לפרוזה, אך בולט במיוחד בפרוזה מכיוון שיש כאן יותר חופש תמרון ודיבור, הוא הניסיון לחדור לעורו של אדם אחר ולראות את המציאות מזווית הראייה שלו.
הכתיבה מלאת חמלה. למשל, בסיפור "שיחות בוקר", הדמות היא אישה זקנה. מי טורח היום לחשוב מה מרגישות הנשים הזקנות, הבודדות, אשר כל משפחתן כבר עזבה את קינה והיא מרגישה את עצמה עזובה ומיותרת? בחמלה רבה נכנסת מליק שירן אל תוך עורה של הדמות הזו.
דבר שעוזר להזדהות עם הדמויות הוא הכתיבה בגוף ראשון. כמעט כל הסיפורים כתובים בגוף ראשון, ולכן כמעט תמיד חש הקורא שהדמות עצמה היא הכותבת זאת. גם אני נפלתי בפח הזה בתחילה, עד שהבנתי שזוהי דרכה של יהודית להזדהות עם הדמות עליה היא כותבת.
בסיפור "שיחות בוקר" מספרת האישה הזקנה בפרוטרוט את רגשותיה הכמוסים- את געגועיה לאישה שנפטר, את מיחושי הגיל, איך היא נזרקה לשוליים מבלי משים, איך היא מנסה לטפס לחזור למעגל החיים ואינה מצליחה.
היא מדברת על היחס המזלזל של הרופאים לאנשים מבוגרים, שרואים ברופא את המושיע, והוא פוטר אותם כלאחר יד. האיש המבוגר רק רוצה אוזן קשבת, אבל הרופא עמוס בעשרות, לפעמים מאות חולים ביום, ואין לו סבלנות להקשיב או להפגין חיבה פשוטה, שייתכן שהיא זו שהיתה מרפאה את החולים.
את בדידותה מפיגה הישישה בהתקשרות אל הציפור המגיעה לבקר אותה. היא שנוטעת בה כוחות חדשים להמשיך הלאה. והסיפור מסתיים בנימה אופטימית: "פתאום כל הבית התמלא חיים: "צוויץ צוויץ, כל כך דאגתי. צויץ, צויץ, כל כך חסרת לי." על מיטתי הניחה את טפריה והביטה אלי במבט עמוק... ככה ימים ולילות היתה עפה הציפורה שלי מבית מקדשי אל עץ הצאלון. נותנת לי כוחות ממעוף למעוף לזרום הלאה."
הסיפור "ההבטחה" הוא סיפור מזעזע ונוגע ללב של בת הבאה לשחרר את אמה מבית חולים לחולי נפש. שוב, הסיפור מסופר בגוף ראשון, ומספרת אותו הבת שבאה לשחרר את אמה. בשפה קצרה ולקונית היא מספרת על ימי ילדותה, וכיצד ראתה את אמה נלקחת לבית החולים כשהייתה רק בת שלוש.
נאמר כאן שהבת היא רופאה פסיכיאטרית. גם כאן בולטת הגישה החיובית. הבת לא רצתה להיות קורבן כמו האם, היא בחרה לקחת את הסבל העצום והנורא של ילדותה ולהפוך אותו לכלי כדי לעזור לאנשים אחרים. הבת כמעט לא מדברת על עצמה. היא מדברת על אמא שלה. היא חושבת איך העבירה האם את ימיה בבית החולים? היא לא מרחמת על עצמה, ילדה שאיבדה אם בגיל שלוש. היא מרחמת על אמא שלה.
והסיפור מסתיים שוב, בנימה חיובית, נימה של איחוד בין הבת לאם: "זה של מיידלה של אמא". היא הצביעה על התיק החום שאבא ואני קנינו לה. ואני ידעתי שהגעגועים סללו לנו דרך שהאהבה זורמת בה עכשיו..."
יהודית מליק שירן אוהבת לספר את סיפורם של אנשים אחרים. היא נכנסת גם לתוך דמויות של גברים, ומספרת על האהבה מתוך זווית הראות שלהם.
בסיפור "כנפיים" מסופר סיפורו של גבר שאיבד אהובה. הקשר ביניהם היה קשר חזק ואמיץ, וקשה לו להמשיך בלעדיה. שוב, יש פה הזדהות עצומה עם כאבו של הגבר, כאילו נכנסה יהודית לתוך גופו ומצליחה לחוש את כאבו עד תום: "כבר שבוע אני מסתובב ברחובות. בחוף הים. מביט בתמונות. מגיר אל תוכי אלכוהול שלא עוזר לי לשכוח את החסר באובדנה. אני מרגיש מת-חי. האור כבה בלבי. הרעד הזה שהרטיט את איברי זעק למגע ידיה של אהובתי. אני כל כך אוהב אותה. איך אפשר לחיות אחרי אבדן כזה? ...מי יטה אוזן לכאבי? מי יגאל אותי מהרטט הזה שלא יכול להתחבר לאף אדם חוץ ממירה? איך אני יכול לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה?"
והסיפור מסתיים בשיר שכתבה האישה, על ניצחיות האהבה:
"כַּף אֶל כַּף נוֹגַעַת
עַיִן אֶל עַיִן יוֹדַעַת.
זֶה הַקֶּשֶׁר זֶה הַלֵּב
זֶה הַמַּגָּע הַחֹם הַמְּלַטֵּף."
בסיפור "הרדיפה" יש סיפור של אישה מוכה, המספרת את כל תלאותיה, וכיצד לא אבתה לשמוע בקול אמה, אשר בחוש האימהי שלה הכירה את תכונותיו השליליות של החתן המיועד. הבת מכה על חטא, אבל זה מאוחר מדי, לאחר שנישאה ויש כבר ילדים, ותכונותיו האלימות של הבן עולות על פני השטח. יש פה הזדהות עצומה עם הדמות, כמו יהודית עצמה היא האישה המוכה: "הרעד הזה שלא פוסק. הרעד הזה שפושט באיברי ולא נותן לי מנוח. רגלי רפות ולאות. עיני טרוטות מחוסר שינה. בעת האחרונה אני לא שקטה, רוח תזזית נכנסה בי, אוזני עדיין מצלצלות בכאב הזה שלא נגמר. כל צפצוף וכל נגיעה אקראית בדלת מכניסה אותי ללחץ. אני כבר לא מה שהייתי. הפחד שחלחל לתוכי יושב שם מצפה לשעת כושר רק שאמעד. רק שלא אשים לב והוא יתפרץ שוב ויתקוף אותי ואז אהיה שוב חסרת אונים."
והסיפור, כמו רוב הסיפורים, מסתיים בנימה חיובית ואופטימית, מבחינת ראותה של האם, אשר מצאה יחד עם ילדיה מקלט בקיבוץ.
סיפור מיוחד נוסף הוא סיפור אהבה שבין אדם לאדמתו. בסיפור "פירורי אהבה" דומה שרמי מדבר על אשתו, אבל לא, הוא מדבר על אהבתו לאדמה:
"אני גר בפירורי אהבה" ארבע שנים ואני מחובר לאהובתי בחבל הטבור. "לרחלי? שאלתי, לא מאמינה למשמע אוזני. "לא!" רמי קם ממקומו והלך לחלקת אדמה שלא מזמן הפך את תלמיה. "את רואה, זאת אהובתי. " רמי החזיק חופן של אדמה בידיו. "תריחי אותה. יש לה ריח נהדר. כשאני הופך את תלמיה, היא יודעת שאני הולך לפנק אותה".
ונסיים בסיפור המסיים את הספר - הנדבנית - שבו יש תיאור מאלף ומעמיק של אישה משולי החברה, מאותן הנשים הנוברות באשפה. כולנו נוטים להתייחס אל האנשים האלה בזלזול מהול בחמלה, כי חושבים שהם אינם אנשים נורמליים, אבל יהודית מליק שירן, עם הגישה החומלת שלה, נכנסת גם לתוך עורה של האישה הזו, שעוסקת בנבירה בזבל של אחרים, והופכת אותו לעושר ולנכסים.
כאן הניצחון הגדול של הספר הזה - איך אפשר להפוך זבל לעושר: "החיפוש היום יומי הפך אותי לאישה עשירה. לאט לאט התחלתי לתרום את רווחי עבודתי השבועית לכל מיני מוסדות צדקה בעיר... העבודה נתנה לי כוחות. חשתי שאני צעירה במספר שנים למרות שילדי הפכוני מזמן לסבתא. כל פעם שהייתי תורמת כספים עבור ארגון זה או אחר הייתי מבקשת לשמור על דיסקרטיות. רציתי לעשות רק טוב לילדים האלה המאושפזים במחלקה האונקולוגית... עבור הילדים האלה הייתי מוכנה לשאת עלבונות והשפלות של ילדים שקראו לי 'משוגעת', 'מטורללת' או 'הנה באה החולה בנפשה'.
לסיכום, סיפוריה של יהודית מליק שירן מלאים באהבת האדם, בדאגה אמיתית לשלומם של אנשים סובלים,ובחדירה אל נבכי נפשן של הדמויות. כל זה הופך את הקריאה בסיפוריה של יהודית מליק שירן לחוויה מיוחדת במינה.
