אחת המדינות שתפסו את הכותרות הראשיות בזמן האחרון היא צפון קוריאה. אתמול הקוריאנים נעמדו לצד הסורים בגינוי חדירת המטוס הצה"לי אל שטחה של סוריה. לעומת זאת, בשבוע שעבר נציגי פיונגיאנג הכריזו בחגיגיות כי ארה"ב הסכימה להסיר את מדינתם מרשימת המדינות תומכות הטרור. בארה"ב מיהרו להכחיש את הידיעה ועוזר מזכירת המדינה כריסטופר היל, טען כי דבר זה לא ייעשה עד אשר יתפרקו הצפון קוריאנים מתוכניות הגרעין שלהם.
הקוריאנים משדרים מסר כפול. מצד אחד, הם היו כאמור, בין המדינות הבודדות שגינו את ישראל על פלישת המטוס. מצד שני, יש סיבות להאמין שמסך הברזל האחרון בכל זאת מתחיל להסדק.
המדינה הדיקטטורית הענייה משתדלת להפשיר את יחסיה עם שכנותיה האסיתיות (סין, ד.קוריאה ויפן) ומדינות המערב (בראשם האמריקנים). מאז שנת 2005 בוועידת בייג'ין, חלה התחממות ניכרת ביחסים בין שתי הקוריאות ומדינות העולם נשמו לרווחה רבה בחודש פברואר האחרון, בו הודיעה צפון קוריאה כי היא משעה את תוכניות הגרעין שלה, תמורת חבילת הטבות כלכליות.
לאן פניהם של הקוריאנים? אני לא בטוח שמישהו באמת יכול לדעת, אולי אף לא קים ג'ונג איל, הדיקטטור של המדינה. מדינה זו, כבר 57 שנים מתנהלת כדיקטטורה חשוכה ומנוכרת, אשר תושביה גוועים ברעב ומתנגדי השלטון מושלכים למחנות ריכוז. מעדויות שנלקחו הן מאסירים והן מסוהרים שערקו, עולה תמונה מזעזעת על הנעשה במדינה: מערכת אדמיניסטרטיבית ענפה לטיפול במתנגדי המשטר שלא היתה מביישת את גרמניה הנאצית.
לפי הערכות מומחים, ישנם כ-200,000 אסירים ומתנגדי שלטון אשר מרוכזים בשלושה עשר מחנות ריכוז ברחבי המדינה. לפני העדויות, במחנות אלו מתבצעות הוצאות להורג בתאי גזים (!), בנוסף לניסויים מחרידים, התעללויות מיניות ורצח של תינוקות. זאת בנוסף לשאר העם, אשר סובל ממחסור במזון ומעוני קשה. נתקבלו עדויות רבות על קניבלזים ועל אנשים רבים הגוועים ברחובות מרעב ומקור.
נשאלת השאלה, אם המצב שם כה רע, כיצד זה שאין כמעט התייחסות בכלי התקשורת לנעשה שם? כיצד זה שהמדינות אינן מתערבות לנוכח זוועות אלו?
ובכן, ההתעלמות של המדינות ברורה. ארה"ב (וגם ישראל) מנסה לפייס את המדינה האפלה. זאת במאמץ לשבור את "ציר הרשע" ולבודד את סוריה ואירן מתמיכה בינלאומית ממדינות 'סוררות' אחרות כדוגמת ונצואלה, קובה וכמובן קוריאה. הימצאותו האפשרית של נשק גרעיני הוא חלום בלהות של ארה"ב וישראל, גם מחשש שיועבר למדינות כמו אירן וסוריה ואולי גרוע יותר, לארגוני טרור כאל-קאעידה.
לשכנות האסיאתיות יש אינטרס לא פחות חשוב, המורכב מפחד ומאינטרסים כלכליים. לדרום קוריאה יש כמובן את הסיבה הכי מובהקת לפחד. היא השכנה מדרום, מופרדת משכנתה בגבול המבוצר ביותר בעולם, על קו הרוחב 38 צפון. הצפון קוריאנים שואפים משנת 50 של המאה הקודמת לאחד את שתי המדינות תחת שלטון ה"רפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה". החשש הזה גבר כאמור, עם הניסוי הגרעיני (שקיימת מחלוקת לגבי אמיתותו) שעשתה צפון קוריאה בשנה שעברה.
בנוסף לקוריאה הדרומית, גם היפנים חוששים מהתחמשותה הגרעינית של צפון קוריאה, אך לכך יש סיבה נוספת: ליפן יש הגבלות חמורות על צבאה מאז מלחמת העולם ה-2 ולמעשה אין לה כל יכולת ממשית להתמודד לבדה במערכה מול הקוריאנים.
השכנה השלישית סין, אולי אינה צריכה לחשוש לקיומה מהקוריאנים אך יש להם אינטרס כלכלי גדול בשימור השקט באזור צפון מזרח אסיה, בהיותם שואפים להיות מעצמה כלכלית עולמית. בנוסף יש לסין סיבה טובה נוספת מדוע לא להתערב בנושא זכויות האדם בקוריאה: סין עצמה מפרה שיטתית של זכויות האדם (לרבות רדיפת מיעוטים, מתנגדי שלטון והוצאות להורג) ולכן סביר מאוד שאין מבחינתה שום רצון להעלות את הנושא.
אם כך, נראה שאין סיכוי רב כי מדינה כלשהי תתערב בנעשה בתוך המדינה הצפון קוריאנית מחשש לאינטרסים ביטחוניים וקיומיים. תארו לכם מצב היפותטי שבו בעלות הברית במלחה"ע ה-2 היו מתירים להיטלר להמשיך ולהפעיל את מחנות ההשמדה בתמורה להסכם שלום איתן. נשמע אבסורדי אך זהו המצב כיום. אז אם כן, מי יכול להתערב לטובת אזרחיה של צפון קוריאה?
ראשית, ארגוני זכויות אדם בכל העולם. לצערנו, ארגונים כאלו לא יכולים לפעול, אף לא בחשאי, בתוך המדינה ולכן צריכים הם ליצור לחץ בינלאומי לנושא ולהעלותו למודעות הציבור. מדי פעם מתקיימות הפגנות ברחבי העולם והנושא מועלה בכלי התקשורת. אך אין זה מספיק, ארגונים כמו אמנסטי ואחרים צריכים להפעיל יותר את כוחם בהעלאת הנושא לכותרות, הן על-ידי הפגנות, פרסום מאמרים, עדויות ונתונים מהאזור ככל שניתן.
שנית: האו"ם. אמנם, אין הארגון רשאי להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה, אך ראינו פעמים רבות כי הוא עושה זאת ולפעמים להחלטותיו יש השפעות גדולות (אצלנו, חבל דרפור ורואנדה). יתרון גדול לאו"ם הוא בכך שבראשו עומד מזכ"ל קוריאני (באן קי-מון) שהינו דמות מוערכת בעולם וגם בצפון קוריאה עצמה, בין היתר בתפקידו כמפשר בשיחות בייג'ין, בהן חלה התחממות בין שתי הקוריאות.
שלישית: אנחנו. כל אדם שמעט אכפת לו מהנעשה בצפון קוריאה יכול לתרום ולעזור, גם אם זה רק בהעלאת המודעות בעולם. אפשר לארגן הפגנות, לשלוח מכתבים ולדרוש להעלות את הנושא לסדר היום. מיותר לציין שדווקא עובדת היותנו מדינת היהודים, היא שצריכה לעורר אמפטיה בקרבנו עקב סבלו של העם הקוריאני.
מודעות תוכל לייצר לחץ אצל קים ג'ונג איל וממשלתו, שיידעו כי אם אכן ברצונם להתקבל כחברה בין שאר המדינות, עליהם לסגור את מחנות הריכוז ולהפסיק את ההתעללות הקשה באזרחים.
