וינייטה לעונת השלכת

הצומח הוא המקור לנייר, שבו אנו אורזים מצרכים או מסרים. בין אם אלה סיבי עץ, כותנה, פשתן, והעתיק שבסוגו- הפפירוס. מכאן השם papyri. העיתונות הכתובה היא, אפוא, מוצר של הצומח. ולא זו בלבד, גם העָלֶה יש לו נגיעה למדיה המודפסת. המילה "עלון" באה מ"עלה".

מאמר סטירי, מה שקרוי "פיליטון" בא מ-עלה בצרפתית- feuille, ומכאן השם הנרדף של קטע סטירי או בעצם מאמרון-feuilleton (מבוטא:פייטון).

צמחים נובלים ומתחדשים, העלון, נכון יותר העיתון הכתוב הולך ונובל, הולך ומתמעט כאמצעי תקשורת קלאסי, אשר ההתפתחות האנושית חבה לו חוב גדול ובייחוד החברה הפתוחה והחופשית. עלים אלה נושרים ופורחים באוויר.

"העין השביעית" - כתב העת הרפלקטיבי היחידי אשר חשף והאיר פינות אפלות של התקשורת בארץ,ואלה הולכות ורבות - נעצמת- בדפוס - ותהיה עין אלקטרונית מקוונת החל מראשית השנה הבאה. כמה סמלי שהגיליון שלפני האחרון מוקדש, באופן פרדוקסאלי, לנייר, "גשם של נייר" אשר שוטף את הכול וגם את עצמו, כמו נחל אכזב. כמו ביקש לומר (בתעקיף- פרפרזה) על הביטוי הלירי של ג'והן מילטון If winter is here, spring can't be far away): אם הסתיו כאן החורף אינו רחוק. כמה חבל. תמסורת כתובה אחרת עדיין נאבקת על קיומה.

עיתון הארץ היה פעם עיתון מעולה,ונמנה עם הטובים בעיתוני העולם. הוא עדיין עיתון טוב, יחסית בכלל, ובאופן מוחלט בארץ, בפרט. אבל קרה דבר בדברי ימי העיתונות המודפסת. התפתחות זאת, גלישה זאת, שיווק אגרסיבי זה, היא לא אופייני רק להארץ, אלא לשינוי הדרסטי שעובר על העיתונות המודפסת בכול העולם. הארץ" עושה מאמץ, ולא בכול מחיר - יש להודות, להתאים עצמו, למכור עצמו לקוראים חדשים, בעיקר צעירים. אם לשפוט לפי התוצאות הסטטיסטיות הוא מצליח בכך. לפי המגדלור הכלכלי שלו, "דה מרקר", אחוז המנויים עלה ב-11 בשנת 2006 והגיע ל-60,000 גיליונות בקרוב, ואילו סה"כ המכירה נעה בין 70- 94,000 - הישג מרשים. הוא לא היה זקוק לגימיק התפל, בשעתו, על גיחוך שמעוררים הקוראים הוותיקים כדי לרכוש את תשומת לב הצעירים.

מה שטוב לצעירים. או ככה לפחות חושבים במערכת

התקשורת הכתובה לא מתה. להפך' מבחינה מסוימת היתה עדנה למסר הכתוב ב"חינמונים" שראש וראשון להם הוא ה"מטרו" השוודי שראה אור ב-1995 והפך לפרסום עולמי בקרב מיליונים. אך שמו הוא סמלי:"מטרו" - רכבת תחתית, אף שהוא מופץ גם בקניונים, שווקים פתוחים וכיו"ב מקומות ציבוריים. אתם מקבלים את העיתון בתחנת המוצא ומשליכים אותו בתחנת היעד. את ואתה לא מתרווחים איתו על כורסה בבית. קוראים צעירים נמשכים אחר עיתונות זאת. חולפת עם הרוח, ממוחזרת לשקית בסופר (במקום פלסטיק) לקידום שיפור הסביבה.

אשר להארץ, כקורא העיתון הזה יובל שנים, מאז היותי פרח-עיתונאי, אני, כמובן, סובייקטיבי מאוד לגבי הבנת הנקרא בעיתון זה. חלקים מסוימים בעיתון, ולא אגלה אלה, אני מסלק מיד מן הערמה. הרי אינני צריך ואינני יכול לקרוא הכול. יתרה מזאת, כאשר אני פותח את העיתון בבוקר, רוב המידע כבר קבלתי ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט, ולעתים מה שמתפרסם בדפוס הוא כמעט אנכרוניסטי, שכן אצלנו בפרט ובעולם בכלל אין רגע אחד משעמם. Never a dull moment. קורים דברים כל הזמן, ומדווחים ברצף של עשרים וארבע שעות.

הארץ מנסה לפצות את קוראיו על תופעה זאת בהרחבת היריעה של נושאים שעל הפרק. זה לעצמו מבורך, בעיקר לאנשים בתחום או כאשר עתותיהם בידיהם. לאחרים הוא עשוי להיות אפילו טרחני. ידוע לי כי חלק ממכרי, שהיו בעבר לא רק מנויים על הארץ אלא מכורים לו, ויתרו על כולו או על המהדורות היומיות שלו ומסתפקים בגיליון של סוף השבוע.

השינויים בהארץ הם לא רק גראפיים או טיפוגרפיים. הצבעים שלו בפועל ובתוכן הם לא צהובים, אבל קיימת תנועה אטית אך מתמדת ל"פופוליזם" וזאת ניכרת לא רק במוספים בולטים כמו "דה מרקר" או "גלריה" אלא גם בדפים הפובליציסטיים. באחרונה מופיע דרך קבע במה שקרוי בז'רגון "מרתף העמוד" מאמר או כתבה מחו"ל, מאותם עיתונים שלהארץ יש הסכמי סינדיקאציה איתם, כמו ה"ניו-יורק טיימס" האמריקני, ה"לה מונד" הצרפתי, ה"הרולד טריביון" האירופי או ה"גרדיאן" האנגלי וה"אל פאיס" הספרדי. הסיפורים הם לרוב מה שמכנים Human interests stories - סיפורים "אנושיים" לאו דווקא חדשותיים או אקטואליים לרגע זה, אך חשיבותם היא בהצצה אל העולם דרך אשנב שונה. זה טוב.

אלא מה? הרושם הוא שלעתים, מתוך רצון למלא את ה"מרתף", מכניסים בו לא רק יין אלא גם coke. לדוגמה, ב-2 בספטמבר 2007 התפרסם מאמר פרי עטו של פיט ג'ורדון, כפי שצוין בשולי המאמר, מחבר "שוטף כלים. משאלתו של אדם אחד לשטוף כלים בכל 50 מדינות בארה"ב." הסיפור מתייחס למה שקרה למחבר כשהיה בן 15 ויצא לחופשת חודש אוגוסט. אין בכוונתי ,ולא מוענקת לי הזכות, להעתיק את כל סיפור המעשה ולעקוב אחר המסע של הנער באוטובוס, והיכן ירד, איפה לן, ובאלה מקומות שוטט ומה אכל ושתה. הוא גם משעמם מאוד. והעיקר שהיו באמתחתו ויטמינים, ושוטרים עצרו אותו בחשד שהבריח סמים. לאחר בילוי יממה בבית המעצר התקשרו אל ההורים והנער ניסה להסביר להורים שלא ברח. "רק רציתי לנסוע לכמה זמן" (אמרתי להורים- צ.ג)- לא נראה לי ששוכנעו. באוטובוס הביתה נסענו בשתיקה. ראיתי איך הערפל מתפשט מעל לסן-פרנציסקו ובפעם הראשונה אחרי חמישה ימים לבשתי את המעיל שלי. חופשת הקיץ שלי הסתיימה". סיפור "מגניב".

נכון שהסיפור הוא חלק ממכלול של כתבות וסיפורים שהעיתון מקדיש לפתיחת שנת הלימודים. אך מה זה עשוי לומר לי הקורא. אני קורא עוד הפעם שמא פסחתי על איזו פנינה חבויה, אולי לא שמתי לב לאיזה catch. יש לי גם תכונה של קריאת משפטים במקום מילים, וגם, בעוונותיי, נטייה דיסלקטית לפסוח על פרט זה או אחר. החלטתי שקיימות שתי אפשרויות. או שמשהו דפוק אצלי, או שמשהו השתבש אצל העיתון. נכון, שהסיפור הועתק מן ה"ניו-יורק טיימס" ירום הודו. אני משער שהעיתון יודע את נפש קוראיו, אבל מה זה צריך לומר לי, הקורא העברי. שהשלטונות האמריקנים מאוד רגישים בנושא הסמים? הם תמיד היו, ומסיבה טובה מאוד.

הבובה החשודה

והנה גם לי סיפור קטן, לא כשהייתי בן 15 אלא כמעט כפול בשנים, בן שלושים בקרוב, וכסטודנט לתואר שני הקדמתי לצאת לארה"ב וקבלתי את רעייתי, יהודית, ואת הבת ענתי בת שנה וחצי בנמל התעופה בניו-יורק.

"השתיים נחתו בנמל התעופה איידלוויילד, לימים קנדי, בדיוק כאשר הגיעו לשם גם אליזבת טיילור ואחד משמונת בעליה, המפיק היהודי מייקל טוד, ועמם מטען אישי שכלל כתריסר מזוודות קטיפה בשלל צבעים. בתי בת השנה וחצי, שאליזבת טיילור עמדה בדרכה, צעקה לה: "ז'וז'י דודה". הקטנה הפריעה לתנועה.

אינני זוכר איך הגעתי למבואה שבין בדיקת הדרכונים והמכס. יהודית הנבוכה מהתנהגות בתנו הבחינה בי וסימנה לי להוציא את הקטנה שהחזיקה בובה. עשיתי זאת. נכנסתי לאזור של פקידי ההגירה והמכס ושלפתי את הבת. מיד ניגשו אלי שני מוכסים לבושי מדים, שעוררתי את חשדם וביקשו שאחזיר להם את הילדה. הקרבן הראשון היתה הבובה. המוכסים החשדנים חתכו אותה, הוציאו ממנה את צמר הגפן וחטטו בחלל הסמרטוטי. משלא מצאו דבר חשוד, דחסו את התכולה פנימה. אחר כך הם מיששו את הילדה בכל חלקי גופה, וגם שם לא מצאו דבר. הם נטלו את המזוודה של יהודית, פרקו ופיזרו, ניערו, מיששו, ושוב השליכו, קרעו את התחתית, תלשו את הכיסים ובמשך יותר משעה נהגו בה ובילדה כאילו היו מבריחים מהסוג המתוחכם ביותר בעולם.

אני, שהועברתי בלא כבוד לפינה רחוקה ולא הייתי עד להתרחשות, דאגתי בשל העיכוב, עד שיהודית, חיוורת כסיד ורועדת מקבלת הפנים בארץ המתהדרת בחירות ובחופש וילדתנו הבוכה, הצטרפו אלי וסיפרו לי על הקורות אותן. הכול בגלל שנכנסתי, בטעות, לאזור האסור ולקחתי בזרועותי את הילדה והבובה, אמצעי ידוע להברחת סמים. אמריקה." (מתוך "מוביולה- מסע בזמן ובמרחב"- 2007 )- בדומה להארץ גם אני מצטט ספר.

כאפיזודה שקרתה לפני עשרות שנים, אינך פוסח עליה כאשר מדובר בספר תיעודי אישי. אך אני בספק אם הניו-יורק טיימס, או כול עיתון אחר, היה מפרסם את הסיפור אז. מסיבה פשוטה: אין בו חידוש ואין בו עניין. מכול מקום, אז מעשה שטות, של נער או בוגר, לא היה בגדר חדשות. הרי אני בסכלותי לא נתתי את דעתי לתוצאות האפשריות של כניסה לאזור אסור, הוצאת ילדה עם בובה אשר בהחלט יכולה לשמש, ואפשר שבאי אלה מקרים זאת הייתה שיטה להעברת סמים. אולי בסיפור שמתפרסם בעיתון הסתתר משהו שהמחבר לא מגלה, כמו מידע שקבלו השוטרים על שינוע סמים בזמן נתון ובמקום מסוים. והנער נפל קורבן לטעות מצערת בדיוק כמו רעייתי בשעתה.

העובדה שהניו-יורק טיימס פרסם עכשיו את הסיפור של פיט ג'ורדון, לא מלמדת משהו חדש, מלבד שגם ה"ניו-יורק טיימס", בגלישה שלו, חצה קווים צהובים כדי להיראות צעיר. אשר לעיתון הארץ אפשר וחל עליו מה שנקרא "תסמונת ה"פורוורד". היום הפורוורד הוא שבועון בשפת היידיש. בשעתו הוא היה יומון. האמרה היתה: איך אתה יודע שה"ניו-יורק טיימס" הוא עיתון טוב? פשוט מאוד. הוא יודע יומיים מראש מה שיתפרסם ב"פורוורד". אם ככה, ה"ניו-יורק טיימס" נשאר עיתון טוב. הוא יודע מה שיפרסם הארץ כעבור יממה או שתיים, ואין זה משנה מה יפרסם. עורבא פרח, אות מעופפת.