שלום. אנחנו מכירות. אני זו שאת מדברת בשמה.

אני גרה במושב, בקיבוץ, בהתנחלות, במרכז קליטה ובעיירת פיתוח ואת גרה בתל אביב, בואכה צפון. אני פועלת, מזכירה, אחות, מוכרת ואת אשת תקשורת, או פוליטיקאית .

אני האישה מהרחוב ואת נציגתי מטעם עצמך.

קוראים לך שלי, או זהבה, או בילי, או מרב ואת תמיד יודעת לאמר מה אני חושבת.

ככה זה היה בקיץ שעבר, כשהמלחמה פרצה, מהרת להצהיר שזו עוד יוזמה של כוחות האופל הגבריים ושלא נותנים לנו הנשים לבטא במלחמה את הקול הפציפיסטי המיוחד שלנו. אז נעזוב לרגע את השאלה אם אנחנו 50% מהאוכלוסיה מה בדיוק מיוחד כ"כ בקול שלנו? אבל לא נתנו לנו להתבטא? במלחמה הזו היו לוחמות, מילואימניקיות, עיתונאיות שחצו את הקווים. היתה שרת חוץ, דוברת צה"ל ורופאה שטיפלה בפצועים וקבלה צל"ש. זו היתה המלחמה שנתנה הכי הרבה במה למין הנשי מאז מלחמת השיחרור. הקול הנשי דווקא אמר את דברו במלחמה הזו, אלא שאלו היו לאו-דווקא הדברים שניסית לשים בפיו. הוא הוכיח שהוא רב-גוני יותר, ממה שניסית לטעון, ולא רק שהמין הנשי אמר את דברו במלחמה, אלא שהוא הוכיח שהוא מסתדר טוב מאוד גם בלי דוברות.

אז אולי זה לא כל כך המאבק לקידום מעמד האישה שלא יכול להסתדר בלעדייך, אולי זו את שמשתמשת בו לקידום האג'נדות שלך?

את מציגה עצמך כמי ששמה לה למטרה להילחם מלחמת חורמה בהטרדות המיניות וזה מצויין, אבל דוקא על הרקע הזה לא ברורה השתיקה שלך בפרשת עמונה. נערות צעירות פונו על-ידי גברים, עוד לא קרה דבר כזה בהפגנה בישראל. היה ניתן לצפות שאת וחברותייך תישאגו כלביאות, אבל אתן שתקתן ואיך ניתן להאשים אתכן? כשהזהות הנשית היא הרכוש הפרטי שלך, כל אישה מסוג אחר ובמקרה הזה אישה ימנית, עומדת בסתירה להנחת היסוד הבסיסית שלך ואז את פותרת את הסתירה בדיוק כמו שפתרת אותה במלחמה. את מעלימה אותה. מי שהיא לא את, לא קיימת.

וכמותן לא קיימות גם נשים בנות מעמד נמוך וזו הסיבה שהמלחמה שלך היא תמיד למנות אישה לנשיאה, או לראשות דירקטוריון, או לראשות איזו ועדה, אבל אף פעם לא שמענו אותך נלחמת על הצבת נשים בעמדות של אחראיות משמרת, או מנהלות פס ייצור.

אז אולי תחת הכותרת של קידום מעמד האישה, את וחברותייך פועלות בעצם לקידום נשים מהמעמד שלכן, שהן דווקא הקבוצה החזקה של המין הנשי?

כי מתי בפעם האחרונה בדקת עם האוכלוסיה שאת מתיימרת לייצג מה באמת הצרכים שלה.

והכי גרוע זה שלקחתן מאיתנו את האינדבדואליות שלנו, את הזכות להיות מקרה פרטי. כשהתחלתן עם הקול הנשי / הגישה הנשית / נקודת המבט הנשית וכו', הפכתן את הנשיות לממשלת צללים ואת כל הנשים לגוש חסר פנים ויחוד, שאומר וחושב אותו הדבר.

אלא שאין באמת דבר כזה קול נשי, יש את הקול של סימה, של טלי ושל מיכל. אנחנו שונות זו מזו ובזה כל היופי. אנחנו לא קואופרטיב.

אתן אומרות שבמשך אלפי שנים גברים דובבו נשים ושמו להן מילים בתוך הפה. קרוב לוודאי שזה נכון, אבל האם אני אמורה להרגיש טוב יותר כי כעת אני מדובבת ע"י נשים? אם אני באמת שווה, האם לא הגיע הזמן שאני אתחיל לדבר בשביל עצמי?