העיתונאי גדעון לוי תוקף במאמר בעיתון הארץ (7 באוקטובר 2007) בחריפות את הגילויים החדשים בפרשת הילד הפלשתיני "מוחמד א-דורה" המסיטים לדבריו את העיסוק מההרג של ילדים פלשתינים בידי כוחות צה"ל. לוי מזלזל במפגיע בתחקיר שביצע המדען נחום שחף, אשר טען כי מיקום עמדת צה"ל בצומת נצרים לא היה בקו אש מול מוחמד דורה ואביו, ומכאן שחיילי צה"ל לא היו אלה שהרגו אותו. את עבודתו של שחף הוא מכנה "כפייתיות תימהונית" ואת תחקיריו "משונים".
עוד טוען לוי, כי "אם ישראל היתה באמת מעוניינת לשפר את ה"הסברה" שלה - היא היתה מאמצת את משפחת א-דורה אל חיקה, במקום כל התחקירים המטופשים: מעניקה לה פיצויים ומראה לעולם שהיא מצטערת באמת ובתמים על מותו של ילד אחד".
ולוי ממשיך בטיעוניו: "ההנחה שחיילי צה"ל, שירו על פלשתינים בצומת נצרים, הם שהרגו את הילד החבוק בזרועות אביו בדיוק לפני שבע שנים - היא הסבירה ביותר... אבל גם אם יש בכך ספק, אין הרי ספק שצה"ל הרג והורג ילדים. לכן העיסוק המגוחך בשאלה, שלא תיפתר עוד לעולם, מי הרג את א-דורה, איננה אלא סערה בכוס מים מעופשים. צריכה להיות סערה, גדולה ונוראה, אבל בעניין אחר לגמרי: למה ממשיך צה"ל להרוג ילדים בשיעורים כה מבעיתים ולמה ישראל לא מקבלת על כך אחריות ולא מפצה את משפחות ההרוגים. אבל על זה איש כבר אינו עורך "תחקירים".
היוקרה העיתונאית לה זוכה גדעון לוי בחוגים מסוימים נשענת על מאבקו הבלתי מתפשר למצוא את "האמת" מאחורי האירועים ולתת ביטוי לצדק האנושי הנרמס לעיתים ע"י הממסד והתקשורת רבת העוצמה. התייחסותו לחקירת פרשת הריגתו של מוחמד א-דורה מעלה ספקות כבדי משקל באשר לאתיקה המקצועית של גדעון לוי כעיתונאי ולמהימנות כתבותיו המסקרות את הנושא הפלשתיני.
לו "האמת" נר לרגליו של גדעון לוי, תמוהה ביותר העובדה מדוע הוא בוחר להתחמק מלהתמודד עם הממצאים של התחקיר ומבכר לקבוע את מסקנותיו שאינן נשענות על נתונים, אלא על הערכה בלתי מבוססת בעליל ("סביר" שצה"ל הרג את הילד) ואשר אינה שונה מזו של כל הדיוט שאינו מצוי בפרטי הפרשה? וגדעון לוי אינו מסתפק בזאת. הוא אף ממשיך וטוען, כי עצם העיסוק בשאלה מי הרג את מוחמד א-דורה הוא "מגוחך"! כלומר, מבחינתו של גדעון לוי האפשרות לנקות אדם מהאשמה ברצח של ילד היא מגוחכת ועל החיילים בעמדה לשאת באחריות לרצח גם אם ידיהם נקיות, וכל זאת משום שלדבריו צה"ל הורג ילדים, במשתמע במתכוון ובאופן שיטתי. ולא זו אף זו. ישראל לדבריו היתה צריכה, גם אם איננה אשמה, לשאת באחריות להריגתו ולפצות את המשפחה.
בראייתו של גדעון לוי ישראל היא הרע המוחלט הנוהגת להרוג ילדים פלשתינים ולצד האחר הפלשתיני הוא אינו מפנה כל אצבע מאשימה בעניין זה, משל היו הפלשתינים עם שלו, היושב על אדמתו חסר כל הגנה, ונתון למתקפה רצחנית של כוחות כיבוש אכזריים וחסרי מצפון. גישתו של גדעון הבאה לידי ביטוי במאמר זה, כמו גם במאמרים אחרים פרי עטו, משקפת חד-צדדיות מוחלטת בתיאור הסכסוך הישראלי-פלשתיני עד כדי הצגה מסולפת של העובדות, העשויה לנבוע מאי הכרתו את המציאות הקיימת בזירה הפלשתינית, מרשלנות וחובבנות באיסוף מידע ובמקרה החמור בכוונת מכוון על-מנת להשחיר דמותה של ישראל בעולם בכל דרך תוך התעלמות במזיד מעובדות וממצאים אובייקטיביים.
צודק גדעון לוי בטענה שפגיעה מכוונת (פציעה, הריגה) בילדים פלשתינים דורשת חקירה והעמדה לדין של האחראים. על כך אין מחלוקת ואין לעשות פשרה עם העבריינים/ פושעים/ רוצחים על כל המשתמע מכך גם במישור של אחריות המדינה. עם זאת, בדיקת הנתונים הבסיסיים מחייבת גישה מאוזנת בהתייחסות לפגיעה בילדים תוך כדי לחימה בארגוני הטרור הפלשתינים.
הטענה שצה"ל נוהג להרוג ילדים פלשתינים כמוה כעלילת דם אם אין מביאים לצידה את הנסיבות המיוחדות של מלחמת הטרור שכפתה הרשות הפלשתינית וארגוני הטרור על ישראל מאז ספטמבר 2000, את השימוש שעושים טרוריסטים בתושבים פלשתינים ובילדים פלשתינים כמגן אנושי, את הירי מתוך ההמון הפלשתיני ובו ילדים רבים לעבר חיילים ומתנחלים, את חינוך הילדים הפלשתינים לג'יהאד ולביצוע פיגועי התאבדות תוך הבטחת חיי נצח בגן העדן, את גיוס הילדים הפלשתינים כסייענים המעבירים חומרי נפץ במחסומים ועוד ועוד דוגמאות אין ספור. אתר הג'יהאד האיסלאמי התפאר בתפקיד שמילאו הילדים והנערים בקו הראשון של הלחימה במחנה הפליטים ג'נין (אפריל 2002), בייצור מטעני הנפץ, בהסתרתם בילקוטי בתי הספר, בהטמנתם ובהשלכתם לעבר כוחות צה"ל.
יתר על כן, השיח' אחמד יאסין, מנהיג החמאס, ושאר מנהיגי התנועה, חוזרים ומעלים על נס את ההישג הגדול של החמאס בחינוכו של דור פלשתיני חדש על ברכי הג'יהאד והנכונות לצאת לעימות נגד "הכיבוש הישראלי" ולהקרבת הנפש למען אללה בג'יהאד לשחרור כל פלשתין ההיסטורית ולסילוק כל נוכחות יהודית ממנה. על ניצול הילדים הפלשתינים ככלי מלחמה העיד ראש הלשכה המדינית של החמאס, ח'אלד משעל, בראיון לתחנת אל-ג'זירה ב-29 ביוני 2002: "המתאבדים... הם מתנדבים ומציעים עצמם (לפיגועי התאבדות) לזרועות הצבאיות... הגיע המצב לידי כך שהנכונות (לבצע פיגועי התאבדות) הגיעה לילדים בגיל צעיר, והדבר הניע את הזרועות הצבאיות להפנות את אלה לבחינה על-מנת שיוכשרו היטב (למשימה) ובשלב מאוחר יותר ישתתפו במערכה". בהמשך דבריו משבח משעל את האימהות הפלשתיניות שחינכו את ילדיהן על ערכי הג'יהאד ועודדו אותם לצאת לפיגועי התאבדות.
ראש הזרוע הצבאית של החמאס, סלאח שחאדה, הסביר בראיון שנערך עימו כי "הנכונות של הצעירים להשיג את המוות למען אללה היא הוכחה לכך שהחברה הפלשתינית בריאה ומודעת". עיתון הילדים הרשמי של החמאס "אל-פאתח" מחזק את "המודעות" ו"הבריאות" של ילדי החמאס באמצעות הטפה קבועה ושיטתית ללכת בדרכם של המחבלים המתאבדים ולוחמי הג'יהאד של החמאס.
גדעון לוי מתעלם מהניצול של ארגוני הטרור הפלשתינים את הילדים במלחמת הטרור ואינו טורח לגנות את שטיפת המוח שנעשית להם במסגרת "תרבות המוות" שמטפחת החמאס. דווקא עם ארגון רצחני, טרוריסטי, גזעני, אנטישמי שאינו מסתיר את כוונותיו, הוא מטיף במאמרים אחרים פרי עטו להידבר עמו כאילו היה גורם לגיטימי.
