אתמול, בדרכי לעבודתי בבית הספר כמורה ומחנכת, האזנתי בתוכנית הבוקר לשני סטנדאפיסטים מלאי חשיבות עצמית (שמטעמים ברורים אמנע מהזכרת שמם), המחליפים ביניהם צ'פחות רדיופוניות על המורים. הלצות ועקיצות המלוות בלגלוג גס, ציניות והתנשאות. בקצרה - הסתלבטו ללא מעצורים על ציבור המורים. אודה ולא אבוש שתחילה פרצתי בצחוק מתגלגל. אך הצחוק הפך עד מהרה לתודעה צורבת וכואבת, שבעצם -על עצמי ועל חבריי המורים אני צוחקת. אין זה הומור, לדעתי. זוהי סאטירה זולה שיכלה להיחשב לזניחה ולא ראויה להתייחסות - אלמלא היתה סמלית ומייצגת מגמה שלטת בציבוריות הישראלית.
סאטירה מטרתה להעצים ליקויים ועוולות, לשלוח חיצים ולשמש כביקורת הומוריסטית. כל עוד נעשית סאטירה על גבם של פוליטיקאים, בעלי הון וחזקים - היא לגיטימית בעיני. חברה המלגלגת על מוריה, מלגלגת למעשה על עצמה. ציבור המורים, לצערי, הפך כבר מזמן לציבור חלש, שק החבטות של החברה הישראלית, או כפי שהתבטאה פעם מורה ותיקה - כאלו שכבר מזמן לא סופרים אותם.
מעמד המורה נמצא בשפל כפי שלא היה עשרות שנים. המשכורת מבישה ומשפילה, ועובדה זו מרחיקה מהמערכת מורים צעירים ומוכשרים שעשויים להוות קאדר איכותי לחינוך הדור הבא.
אך הבעיה המרכזית של המורים, להערכתי, אינה כספית. זוהי תחושת חוסר הכבוד הבסיסית שהם ומקצועם זוכים לה בחברה הישראלית על שדרותיה הרחבות. מצד הממשלה, החברה, התלמידים והוריהם. בחברה המעלה על נס את ההישגים החומריים - תלוש השכר הוא רק ביטוי פיזי לחוסר הכבוד הבסיסי כלפי תפקידם ותרומתם. המקצוע הפך, למרבה הצער, נחות ושולי (שלא לומר משפיל), ואין בו ולו זיק של יוקרה והערכה ציבורית. המורים הם שק החבטות של החברה הישראלית, ויש שיאמרו- סמרטוטי הרצפה המעוכים שלה.
וככאלה- עליהם להתייצב חזקים, נחרצים ונחושים מול תלמידיהם, להקנות לכם ערכי חיים ומצוינות לימודית. איך בדיוק יהפוך המורה למורה לחיים? הסיסמאות הנבובות הופכות לציניות מול דמותו הנמעכת בהדרגה ומתגמדת של המורה במדינת ישראל, שהפך לבייבי סיטר הקולקטיבי.
דווקא עכשיו, בעידן של התפוצצות המידע, יש מקום למורה כדמות חינוכית, המקרינה ערכים ומהווה מודל לחיקוי, דמות שתתווך בין התלמידים לבין החומר - המצוי בידיהם בשפע. דמות שתנחה את התלמיד בחשיבה ביקורתית, בהבדלה בין עיקר ותפל, ובהבנה וניתוח תהליכים. לצורך זה אין צורך במורה מדקלם אלא במורה משכיל, אינטיליגנטי, בעל ידע והבנה מעמיקים. מורה המקדיש מזמנו להשתלמות וצמיחה אישית ומקצועית. שאחרת - אין לנו זכות קיום אלא כבייביסיטר לאומי ותו לא. ובמובנים רבים, לכך לצערי הפכנו.
מהם הכלים בידיו של המורה מול תלמידים חסרי גבולות ומשמעת? במקרים רבים כלים מעטים בלבד, והתלמידים, בחושם המחודד, מבינים זאת היטב.
בואו ונודה על האמת. התלמידים המצוינים יסתדרו מן הסתם בלעדינו. זקוקים לנו התלמידים החלשים והרוב בעלי ההישגים הבינוניים. אלו הם מטרת היעד שלנו. להפוך רוב בינוני, לחוד החנית של מדינת ישראל. לבסיס המעמד הבינוני המשכיל, הבורגני- שהוא משענתה של הדמוקרטיה.
איך בדיוק נעשה זאת? בכיתות המתפוצצות לעייפה? בשעות המקוצצות חדשות לבקרים? במשכורת מגוחכת? איך נחזק את האיכות מול הבינוניות שפשה בכל פינה? כיצד נטפח את המצוינות ונעלה את המוטיבציה של הבינוניים ונדחוף אותם להתקדמות והתמקצעות? כיצד נגדל כאן דור נאור, בעל מודעות פוליטית וחברתית, בעל תשתית, ידע והבנה בינתחומית רחבה?
נפלא מבינתי. ולכן חשוב שנדע שהמאבק אינו על שכר המורים, אלא על החשיבות שמייחסת החברה הישראלית למורים, האמורים להוות חוד חנית בעיצוב דמותו של הדור הבא.
המורים הם ציבור שקוף. כל עוד אינם משמיעים קול - שוכחים בכלל שהם קיימים. הם זניחים, בתודעה ובפועל. הביטול של הציבור כלפיהם נובע גם מהתדרדרות מעמדם בתהליך עקבי במשך שנים רבות. זהו נושא למחקר בפני עצמו. איך הפך מעמד המורה בתודעת הציבור מאישיות מעצבת, עמוד התווך של החברה הערכית היישובית, לדמות אפורה, חיוורת, נושא ללעג ולהלצות בשנת הששים למדינת ישראל.
החברה הישראלית כבר מזמן איבדה את מצפנה המוסרי. למרבה האירוניה, דווקא ציבור המורים עשוי להיות בעיתות משבר כסוג של מגדלור ערכי, מצפוני ואתי. זאת, בתנאי שנטפח אותו ונעניק לו מעמד של כבוד, ולא רק ברמת ההצהרה אלא בפועל.
זו כלל אינה שאלה של כסף. כסף הוא רק חלק מהעניין. כולנו יודעים שזהו ביטוי פיזי למעמד חברתי, יוקרה והכרה ציבורית. אל תשאירו את החינוך בידי הבינוניים.
יענו לי הציניקנים. הרי את מדברת על ציבור של מורות. מורות שהגיעו למקצוע בעקבות החופשות, השעות הנוחות, הצורך להיות עם ילדיהן וכדומה.
אודה ולא אבוש. אמת דיברתם. אך האם הנכם רוצים להנציח את המצב הנוכחי? האם אינכם מבקשים לשנות סוף סוף את המציאות בה מגיעים למערכת מורים ומורות משיקולי נוחות ולא מטעמים אידיאלוגיים?
יתרה מזאת. אני טוענת כי במשך עשרות שנים נבנתה מערכת החינוך על גבם של בני זוגן של המורות. לא ערכתי סקר בנושא, אך מהיכרותי רבת השנים עם המערכת והכרת הנפשות הפועלות בה, ביכולתי להעיד שחלק ניכר מבני זוגן של המורות הם אקדמאים. חלקם בעלי מקצועות חופשיים, אנשי עסקים או בעלי משרות בינוניות ובכירות במגזר הציבורי והפרטי. אך לא כנשותיהן, הם מרוויחים משכורות המכבדות את בעליהם ומאפשרות לבנות זוגם, המורות, להמשיך בתפקידן בשכר מעליב ומשפיל. מכאן, שמדינת ישראל בנתה את מערכת החינוך על גבם של הבעלים של המורות. הם המפרנסים העיקריים. האם זהו מצב בריא?
ברור לעין שמכל הבט שהוא: ציבורי, משפחתי, פמיניסטי, חברתי- זוהי מצב רע שיש לעקרו מן השורש והוא עומד בסתירה לכל ערכי השוויון החברתי והמגדרי שאנו כה מטיפים להם.
תשכחו מתוספת האחוזים, רבותי. אנחנו עוסקים כאן בשאלות המהותיות ביותר האמורות להדיר שינה מעיני כולנו. כיצד תעמוד מדינת ישראל איתנה ומוכנה לאתגרים הגדולים העומדים בפניה: ביטחוניים, כלכליים, מדעיים- ללא דור בריא בגופו ונפשו, דור השואב את מקור השראתו וכוחו ממערכת חינוך בריאה ומעולה.
חוסנה האנושי של מדינת ישראל תלוי בדורות הבאים: חוסן מדעי וטכנולוגי, ביטחוני, חברתי, תרבותי, מוסרי ואנושי. חוסן זה מקורו בחינוך. רק כך תוכל לשרוד החברה הישראלית בים הסכנות האורבות לה ובעולם גלובלי ותחרותי. שם הכרח להשקיע את מרב המאמצים והמשאבים.
