על מה חוגגים פה?

אני לא אפתח את הרשימה הזאת בשאלה המתבקשת: היכן הנשים בהגדה? אני יודעת איפה הן, הן אופות מצות ברוח החולית הדוקרת של המדבר, משמשות את גבריהן כדי שיהיה מי שיגיע לקצה הטיול במדבר ויישב את הארץ המובטחת, הן יולדות בכאבים ונקברות בחולות, הן מוטיב האגדה שמאייר את הסיפור הלא ממשי הזה של משה בתיבה (העובדה שעשו ממנו מאכל שמנוני ומבחיל של בצק עם נקניקיה, היא האירוניה של החיים, אגב), הן מוסיפות דמעות ודרמה למכת הבכורות ומוזילות בנוכחותן הנעלמת את האפקט האכזרי והמבחיל של הרג בגלל הבדלים רעיוניים.

הן שם, ובשנים האחרונות מתעוררות סופרות פמיניסטיות וכותבות את הסיפור שלהן, בבחינת חשיפתו של "her story". כי את ה- hi(s)story אנחנו כבר מכירות ומכירים, על כל הבדותות שבו.

אני גם לא אמשיך את הרשימה הזו בשאלה המתבקשת של חוסר האמת שבסיפור הזה. ד"ר פינקלשטיין, ארכאולוג, תאר ביובש עובדתי את העדרם המוחלט של ממצאים ארכאולוגיים במדבר או ממצאים הקושרים את היהודים לעבדות במצרים.

המיתולוגיה היהודית לא תתן לעובדות לבלבל אותה - אם אפשר להמציא סיפור שיש בו את כל המרכיבים של מלודרמה טובה ושיכולים לגרום לנו להמשיך לדכא, להרוג, לשמר חברה מעמדית בין-מגדרית ומול עמי הסביבה - למה לא? העם היהודי לקח לעצמו, הרי, כבר לפני אלפי שנים את חרות המשוררים וממציא לו את ההסטוריה, את האמונה, את האידיאל בכל יום מחדש.

אני אדבר רק על חג החירות 2003.

מה שהכי בא לי לרשום כאן, זו רשימה קטנה של אנשים שהחרות לא ממש נוגעת להם, ואין להם אפילו כסף או ידיעת השפה או כלים אחרים להשיג מילון עברי-עברי ולהבין על מה בכלל מדובר כאן. אני אסייע להם: "חירות = חופש, עצמאות, היכולת של אדם או של עם לפעול בצורה עצמאית על-פי רצונם". תחת הערך של "חרויות יסוד" רשום:

- חופש הדיבור והביטוי
- חופש הפולחן
- החופש ממחסור
- החופש מפחד

בואו נדבר רגע ברצינות - למי יש כאן משהו מכל ההגדרות היפות האלה? ל-200,000 ילדים מתחת לקו העוני? לחקלאים על-סף התאבדות? לפלשתינים שהחופש מפחד בכלל לא נמצא להם באופק? לנשים, שהמערכת המשפטית רואה בהן מותרות לאונס ע"י בעליהן, לטרור אישי ומיני ולדיכוי שיטתי? למאות אלפי המובטלות והמובטלים שאין להם ממה לחגוג את חג החרות הזה שלהם? לשני הרבנים הראשיים שמהתקציב של משרדיהם יכלה להיות קצת תחושה של חירות לעוד כמה משפחות בישראל?

לחילוניים שלא נותנים להם את חופש הפולחן הבסיסי להעביר שבוע של פסח בלי עצירויות וכאבי בטן מהלחם הצר של הצביעות ההגדתית הזאת? לחיילים בשטחים, שבשם חופש הטרור הם צריכים להמשיך להיות קורבן לטרור היהודי והערבי כאחת? לנו, שבשם אותו חופש צריכים להמצא במשבר כלכלי ובטחוני מתמשך? לעובדים הזרים? לנשים שנסחרות כאן בעצימת עיניים מסיבית של הרשויות? לעבדות הלבנה בכלל? למנוצלים והמנוצלות? לנרדפים והנרדפות? לנעשקים ולנעשקות? למנודים והמנודות? למושחתים והמושחתות? לקורבנות שלהם?

רק הבוקר התבשרנו שבשם חופש הביטוי של הצייר (המוכשר והראוי) משה גרשוני, הוא לא יקבל את פרס ישראל שהיה אמור להיות מוענק לו, כי סירובו להשתתף בטקס הוא ממניעים של עמדה פוליטית. היושבים על הבמה, לוחמים אדוקים למען חופש הביטוי, לא יסבלו שמישהו מנצל את החופש הזה כדי לבטא משהו שאינם מסכימים איתו. סמלי כל כך לחגיגה המתקתקה ודמעות התנין שאנו מזילים בקריאת ההגדה, טיפות היין האדום שבאות להלבין בגימיק דמגוגי את העוולות המתמשכות שלנו כלפי עצמינו וכלפי הסביבה. השרה הנאורה לימור לבנת, גרשוני והפרס אינם סימפטום - הם תמונת מראה של המחלה, של ההגדה של פסח ושל מגילת זכויות היסוד של הגזענות הלאומית היהודית.

כשאתם יושבים הערב אל שולחן הסדר, תתחילו את הטקס הזה בהסבר קצר לילדים שלכם, בבקשה:

ילדים, אנו עומדים להקריא כאן הערב סיפור אגדה מרושע וציני שבא ללמד אותנו מה היינו, מה אנחנו, ומה אסור לנו להמשיך להיות. הכסא של אליהו הנביא, הנביא הרשע והאכזר, יישאר מיותם, כיאה לו וכדי להזכיר לנו איזה נביאים אנחנו ממש לא רוצים פה.

תלמדו אותם את זה, אם אנחנו רוצים שיהיה קצת עתיד אנושי לקיום שלנו, לילדים שלנו.