שביתת המורים מגיעה בימים אלה לשלב קריטי. כל אדם בר דעת שיש אלוהים בלבו עומד נדהם מול האטימות המרושעת שמגלה השלטון. לא רק אטימות, אלא אף חוסר הבנה מוחלט לצורכי המדינה והעם מגלים הפוליטיקאים. מי איננו מבין שהחינוך הוא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי שלנו? מי איננו יודע שהחינוך הוא יסוד חיוני לחוסן החברה והעם וערובה הכרחית לקיומנו הפיסי? הפוליטיקאים. הם אינם מבינים. אלה האמורים לשאת באחריות לגורל העם ולעתידו, מנותקים מן המציאות באופן מוחלט. בסיבות לכך לא נעסוק במסגרת זו.
אילו היתה זו מדינה מתוקנת ובה מנהיגים אחראיים המביטים אל העתיד במונחים של היסטוריה ולא במונחים של קדנציה פוליטית, אילו מדינה מתוקנת היתה זו, היו מקבלי ההחלטות יוזמים הם רפורמה של ממש במערכת החינוך. אילו שלטון מתוקן היה זה, הוא היה יוזם בניית כיתות לימוד חדשות לרווחת תלמידי ישראל, הוא היה יוזם את צמצום מספר התלמידים בכיתה ל-25 תלמידים לכל היותר, הוא היה יוזם את העלאת שכר המורים באופן משמעותי על-מנת למשוך להוראה את הכוחות הטובים ביותר. הוא היה משקיע בחינוך הון תועפות.
בשמחה ובחדווה היה משקיע! שהרי אין השקעה חשובה לעתיד המדינה מאשר השקעה בחינוך ובמורים הנושאים בעול.ואולם השלטון בז למורים ונאבק בהם, משל היו אלה אויביה של המדינה. וכי החינוך הוא נחלתם הפרטית של המורים? וכי בתי הספר הם רכושם הפרטי של המורים? התנהלותם של מר בר און, אלי כהן, גברת תמיר ושאר ה"מנהיגים" היא כאילו מדינה זו איננה מדינתם.
מערכת החינוך נמצאת בתהליך ברור של קריסה. כל הפרמטרים הידועים לנו מצביעים על כך. ההתפרקות נראית בעיניים ממש. ומה מטריד את אדון בר און וגברת תמיר? בגרויות החורף! כאילו זהו התנאי לקיומה של המדינה. המשבר בחינוך מאיים לטווח ארוך על קיומה של המדינה, כסרטן הוא אוכל בכל פה במרקמיה השונים של החברה. וכיצד מתכוונים "מנהיגים" אלה לטפל במחלה ההרסנית? באמצעות אקאמול ושמו "בגרויות החורף "... וכל כך חשובות בגרויות החורף וכל כך יקרות הן ללבה של חבורה זו עד כדי בקשת צווי מניעה נגד המורים להשבתם לכיתות על-מנת שיצילו את... בגרויות החורף. איזו ראייה קצרת טווח, איזה עיוורון, איזו אווילות!
אשר על כן, נצא אנו בקריאה: זו עת למרוד. קריאה זו מופנית לכל המורים הטובים, למורים חדורי האמונה וחדורי רצון אמת ללמד, לשפר ולהעניק. אמת, ישנם מורים שאינם ראויים לשמש במערכת החינוך (אף זה מחדל הוא ממחדלי הממשלה ולא ממחדלי ארגוני המורים, כפי שנהוג לומר), אך הפנייה היא, כאמור, למורים הרציניים, האחראים, האכפתיים. זו העת להניף את נס המרד. תמציתו של המרד הוא בקריאה הנחרצת: אנו לא נלמד!
בנסיבות הנוכחיות - אנו לא נשוב ללמד ויהי מה! לפני שנרחיב במשמעות המעשית של קריאה זו, נעמוד לרגע על תפקידו של מורה טוב ועל יעדיו. מורה טוב שואף להשפיע על בני אדם ולא רק להלעיט אותם בידע. הוא אמור לעצב בני אדם, הוא שואף לשנות את המציאות, לשפר את הקיים, לתקן את המעוות, ליצור מציאות טובה יותר. שהרי, מהו חינוך אם לא השאיפה לשנות? למעשה, מורה אמיתי הוא אדם המורד במציאות הקשה והמאכזבת מתוך אמונה שניתן לשנות מציאות זו. (מעניין שהמילה מורה בעברית משמעותה לא רק מלמד, אלא אף מורד, מלשון מרי, אף כי מדובר בשני שורשים שונים).
לאור הנסיבות שנוצרו, כאשר מקבלי ההחלטות טחו עיניהם מראות את המציאות הקשה, כאשר חבורת עיוורים מנסה להוביל אותנו לאבדון, לא נותר לנו המורים, אלא להכריז: זו העת למרוד. אנו לא נלמד, אף אם יוצאו צווי מניעה נגדנו (שאלה בפני עצמה היא אם צווים אלה חוקיים במדינה דמוקרטית בה מוקנית הזכות להתארגן ולשבות).
נכון, אין זה מרד פעיל ומיליטנטי, זהו מרד פאסיבי שפירושו המעשי הוא - אתם תוכלו אולי להחזיר אותנו לכיתות, אך לא תוכלו, בשום פנים ואופן, לכפות עלינו ללמד. אנו ניכנס לכיתות ואפילו נדבר, אך לא נדבר על מה שמצופה מאיתנו לדבר. וכך, יהיו בוודאי מורים לספרות שידברו על פיסיקה ומורים למתמטיקה שיפטפטו על אזרחות וכו'.
אך, ביתר רצינות נבהיר בזאת לכל אלה שחדלו לחשוב, לכל אלה הסובלים מחולשת הדעת: מורה אמיתי איננו מלמד באופן מכאני, אלא מתוך הכרה, מתוך רצון טוב ואפילו מתוך אהבה. האם אתם סבורים שאפשר לכפות עלינו אהבה באמצעות צווי מניעה, וכי סבורים אתם, ברוב חדלונכם, שתוציאו מאיתנו שפע של רצון טוב באמצעות אקדח המופנה אלינו? אכן, ללמד בכוח צווי מניעה זהו רעיון עוועים, אך מי שמסוגל להשחית כל חלקה טובה בחינוך, מסוגל להנפיק גם רעיון עוועים שכזה...
הוא אשר אמרנו: עת למרוד! במה הרי מעוניינים הפוליטיקאים? בשקט תעשייתי לטווח קצר, בבגרויות החורף.הם אינם מעוניינים, חלילה, בשיקומה של מערכת החינוך ובהפרחתה. לא, בזאת הם אינם מעוניינים. לפיכך, אנו לא נלמד, כי אין אנו שותפים לדבר עבירה.
יש לומר באופן הברור ביותר, מורים אשר ימשיכו ללמד כאילו לא קרה דבר, כאילו עולם כמנהגו נוהג, מורים אלה ייטלו חלק באחריות לקריסתה הסופית של מערכת החינוך. מורים אלה יתנו הכשר, ביודעין או שלא ביודעין, להמשך תהליך הרס החינוך עד לחורבן הסופי. מורה שינהג כך ייתן יד לפוליטיקאי המנסה לברוח מאחריות. מורה כזה אף הוא עצמו בורח מאחריות. הפוליטיקאים עוזבים חיי עולם ואוחזים בחיי שעה, כלשון חז"ל, אך אנו ננקוט בפעולה הפוכה הואיל ואנו מביטים לטווח רחוק יותר מאשר קדנציה בשלטון.
מהי התקווה שאנו מצפים לה בעקבות גישה זו? סביר להניח, שאחרי פרק זמן בו אנו לא נלמד ו"לא נספק את הסחורה" תעלה צעקת הציבור לשמים ותהדהד בראשי מקבלי ההחלטות. אז אולי יצמחו מנהיגים אמיתיים שאינם חוששים מלקיחת אחריות. מנהיגים בעלי אחריות לאומית וראייה לטווח ארוך, מנהיגים המבינים את העיקרון הכלכלי הפשוט כל כך, שהשקעה בחינוך מניבה לטווח ארוך את התשואה הגבוהה ביותר בכל תחומי החיים ולפיכך השקעה גדולה בחינוך איננה בזבוז כסף. ואולי יקרה נס והמנהיגים הוירטואליים שלנו יהפכו למנהיגים אמיתיים, אולי "המנהיגים" יהפכו למנהיגים. אולי הפוליטיקאים הללו יגלו קצת יותר נאמנות למדינה וקצת פחות נאמנות לכיסא.
אם אכן חינוך מסוגל לייצר שינוי - זו עת למרוד.
