בדיחה יהודית ישנה מספרת על שני סוחרים מתחרים, שהקינאה והתחרות אכלו בהם בכל פה. יום אחד נגלה מלאך לאחד מהם ואמר: אלוקים שלח אותי להעניק לך כל מה שתרצה, כפרס על מעשיך הטוב, אבל דע - המתחרה שלך יקבל כפול מכל מה שאתה תקבל. השיב הסוחר מיד: תוציא לי עין.
בפרשת השבוע, פרשת "תולדות", אנו נתקלים במצב דומה, אלא שהפעם היהודי הוא הקורבן. בכמה פסוקים מאירי עיניים מספרת לנו התורה על היחסים בין יצחק לבין הפלשתים, אשר בקרבתם התגורר בדרום הארץ. למי ששכח, השם "פלשתים" הוא שהפך לשם "פלשתינים". ומי שירצה, יוכל למצוא בסיפורים אלו לא מעט הקבלות לימינו.
הסיפור מתחיל כאשר הרעב מאלץ את יצחק לעבור לעיר גרר שבתחום פלשתים. מחשש שרעייתו היפה רבקה תיגזל ממנו והוא יירצח, הוא מספר שהיא אחותו. לאחר זמן מה, מגלה אבימלך - מלך פלשתים - את האמת.
ואולם, אבימלך אינו מתנצל על האווירה שיצר בממלכתו, בה אדם צריך לחשוש לחייו רק משום שאשתו יפה מראה. את טענותיו הוא מפנה ליצחק: "מה זאת עשית לנו? כמעט שכב אחד העם [רש"י: המלך] את אשתך והבאת עלינו אשם". האשם הוא הקורבן שנאלץ להגן על עצמו.
בשלב הזה אבימלך אינו פוגע ביצחק אלא להיפך - מעניק לו חסינות מלאה: "הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת". אלא שהחסינות הזו טובה כל עוד היהודי יודע את מקומו - בן חסות כנוע. המצב משתנה כאשר יצחק מצליח מאוד בפעילותו החקלאית: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" - פי מאה מהיבול הרגיל. וגם אם זו לשון גוזמא, ודאי שהתורה מתכוונת לומר שהצלחתו היתה עצומה.
במצב נורמלי, התושבים והשלטונות היו צריכים לשמוח. יצחק משלם מיסים, מעסיק עובדים ומפריח את הארץ. אבל לא - יצחק הרי יהודי. וכאשר הוא מרחיב את פעילותו גם לתחום המקנה, התוצאה היא אחת: "ויקנאו אותו פלשתים".
כאן נכנסת לתמונה קינאה עיוורת, חסרת מעצורים ונטולת כל היגיון. כדי להעניש את יצחק, מוכנים הפלשתים לפגוע במשאב החיוני ביותר: מים. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלשתים וימלאום עפר". נכון, הבארות מועילות לכל עובר ושב, אבל אין זה שווה אם כולם יודעים שהן נחפרו בידי יהודי. עדיף כבר לצמוא.
השלב הבא: "ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד". מבחינה לשונית, אפשר לפרש את המילה "ממנו" בשתי צורות. האחת: יותר מאיתנו - more than us. השנייה: בא מאיתנו - from us.
לפי הפירוש הראשון, זהו ההמשך של אותה קינאה: עדיף שהיהודי יסתלק, גם אם פירוש הדבר אובדן ההכנסות והמשרות מפעילותו הכלכלית. לפי הפירוש השני, הקנאה הופכת לעלילה: היהודי ודאי גזל מאיתנו, אחרת כיצד התעשר כל כך?
כך או כך, יצחק מגורש ויוצא לנגב. באופן טבעי, הוא זקוק למים ולכן הוא מחדש את מפעל כריית הבארות בו פתח אברהם. אך הפלשתים רודפים אחריו גם למרחבי המדבר. הוא אומנם מצליח לפתוח מחדש את הבארות שחפר אברהם, אך נראה שסתימתן עשתה את שלה ויש צורך בבארות חדשות.
יצחק חופר באר - והפלשתים טוענים לבעלות עליה. הוא עובר למקום אחר, חופר באר שנייה - ושוב באים הפלשתים וטוענים: שלנו היא. רק בפעם השלישית הוא מצליח לשמור בידיו את הבעלות על פרי עמלו וכספו.
בנקודה הזו מבין אבימלך, שעשה טעות כאשר גירש את יצחק, אך הוא אינו מסוגל לחזור בו ממנה. לכן, הוא יוצא לבקר את יצחק ומציע לו ברית. התורה אינה מפרטת את מניעיו של אבימלך, ונותר לנו רק לשער מה היו. אפשר לומר: If you can't beat them - join them. אבימלך רוצה חלק בהצלחתו של יצחק. אפשר לומר: אבימלך חושש שההצלחה הכלכלית תביא ליצחק כוח פוליטי והוא מעדיף שבמקרה כזה יצחק יהיה לצידו.
מכל מקום, יצחק אינו מסתחרר מהביקור המלכותי. הוא פותח את השיחה בשאלה בוטה: "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאיתכם?" תשובתו של אבימלך חושפת את מניעיו האופורטוניסטיים: "ראה ראינו כי היה ה' עימך, ונאמר: תהי נא אלה [=שבועה] בינותינו ובינך ונכרתה ברית עימך". הוא אינו מתנצל על הגירוש, על ההצקות, על הנזקים. הנימוק שלו תועלתני לחלוטין: מה לעשות, אלוקים איתך ואתה מצליח.
וכאן מגיע משפט המפתח בסיפור כולו, כאשר אבימלך מציג את תנאי ההסכם. "אם תעשה עימנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עימך רק טוב ונשלחך בשלום".
הרי יכולנו לפגוע בך - אומר אבימלך. יכולנו לשדוד את רכושך, יכולנו לאסור אותך, יכולנו להרוג אותך. בחסדנו הרב, לא עשינו דבר מכל אלו. עשינו איתך רק טוב - ומה הטוב הזה? ששילחנו אותך בשלום. כעת אני מבקש שתבטיח לי, שגם אתה לא תפגע בנו.
בעיניו של אבימלך, יצחק צריך להגיד תודה על שלא נפל קורבן ליותר מאשר אובדן ממון והטרדות. אבימלך משוכנע, שדי בחסד זה על-מנת להבטיח לו את ידידותו של יצחק. כמה שזה מוכר לנו, הן מההיסטוריה היותר רחוקה של עם ישראל והן מההיסטוריה היותר קרובה של מדינת ישראל. לא הרגנו אותך? תגיד תודה ותן תמורה.
התורה אינה מצטטת את תגובתו של יצחק למשפט חושפני זה של אבימלך. היא רק מספרת לנו, שיצחק ערך לאורחיו סעודה ושלמחרת השניים נשבעו איש לאחיו. מה היתה השבועה - איננו יודעים. עובדה היא, שיצחק לא חוזר שוב לפלשתים, וגם יעקב כלל אינו מתקרב לאזור זה. השניים יודעים היטב עם מי יש להם עסק. האם גם אנחנו יודעים?
