החשש שמא רוחניות וגשמיות הם שני הפכים, הטריד כנראה גם את יעקב אבינו. שעל כן הוא חושש מאד מפני הצפוי לו בחרן, המקום אליו שלחו אותו הוריו כדי לשאת שם אשה. בסוף הפרשה הקודמת (בראשית כ"ח) קראנו כי: [ה] וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם--אֶל-לָבָן בֶּן-בְּתוּאֵל, הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה, אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. וכמה פסוקים קודם (פרק כ"ז) אומרת לו אמו: [מג] וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה. השבוע אנחנו קוראים: [י] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.

הרקע הגלוי ליציאת יעקב מבאר שבע והליכתו לחרן, ידוע; זכייתו בברכה שהיתה מיועדת לכאורה לעשו, חשפה (יש שיאמרו יצרה) עימות בין שני האחים התאומים. וכדי למנוע התנגשות אסונית, בחרה רבקה להרחיק את יעקב מהבית עד שעשו ירגע. אולם עוד קודם לכן מכר עשו את הבכורה ליעקב, ובשבוע שעבר עמדנו על כך שהבכורה משמעה רוחניות, לה בז עשו, וזכיית יעקב בברכה, היא בסך-הכל מימוש הבכורה. זהו המניע הגלוי, ואודות המסר שיש בו עבורנו, דיברנו בשנים קודמות. כעת ננסה להתמקד במסר הסמוי ובהוראה שאנחנו אמורים ללמוד ממנו.

לאחר שיעקב יצא מבאר שבע בדרכו לחרן, הוא מוצא מקום לישון: [יא] וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. [יב] וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. המלאכים שליוו אותו עד כאן, מלאכי ארץ ישראל, עולים בחזרה לשמים, ומלאכים אחרים, מלאכי חוץ לארץ, יורדים ללוותו. שני מחנות של מלאכים שהמפגש ביניהם מתחולל בשלב המעבר בלבד, בחילוף המשמרות.

בסוף הפרשה, לאחר עשרים שנה בבית לבן ולידת אחד עשר בניו ובתו דינה, (בפרק ל"ב) אנחנו קוראים כי: [ב] וְיַעֲקֹב, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ; וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים. [ג] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם, מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, מַחֲנָיִם. המלאכים שפגש יעקב, הם מלאכי ארץ ישראל שבאו לקבל את פניו בעודו מלווה על-ידי מלאכי חוץ לארץ. כך נוצר מצב ששני מחנות מלאכים ליוו את יעקב, וזה קורה דוקא לאחר שהותו הממושכת בחרן, מקום נמוך ביותר מבחינה רוחנית. כיצד נבין זאת?

עד שלב מסוים בחייו, עניינו של יעקב הוא רוחניות נטו. ככתוב בפרשה הקודמת, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. שלב זה אמור להסתיים מתישהו, והוא מסתיים. כעת הוא מתבקש לצאת לחרן לשאת אשה ולהקים משפחה, עניינים גשמיים נטו לכאורה, אבל על בסיס הרוחניות שרכש לעצמו בעשרות שנים של היותו יֹשֵׁב אֹהָלִים. מן הראוי להסביר כאן, כי רוחניות היא עבודה שמצד הנשמה בעוד גשמיות היא עבודה שמצד הגוף. עשו בחר בגשמיות נטו ויעקב ברוחניות כנ"ל, אלא שהתכלית היא שילוב הרוחניות בגשמיות והכללתן יחד.

כפי שלמדנו בשבוע שעבר, הניסיון של יצחק להעניק לעשו את הברכה, רוחניות, שתלווה ותעניק תוכן לגשמיות שלו, לא הצליח כי עשו אחז בחומרנות גסה מדי ולא היה לו שום עניין ברוחניות. רצונו העז לקבל ברכה מאביו נבע מן האמונה שברכה כזאת עשויה להעשיר את חומריותו, אבל לא היה לו שום עניין ברוחניות ככזו, כפי שהוא מעיד על עצמו, כמצוטט ברשימה הקודמת.

יעקב זכה בברכה, והתפקיד של החדרת הרוחניות בתוך העולם החומרי, והעלאת החומר אל מדרגת הרוחני, הוטל עליו. זו הסיבה שהוא נדרש לצאת לחרן, מקום של חמרנות גסה, ודוקא שם לבנות את ביתו על אדני הרוחניות כנ"ל. בשנים קודמות דיברנו על חששותיו מפני כובד המשימה; ההתגלות שהיתה לו בחלומו, אמורה היתה להרגיע את חששותיו, ואכן הרגיעה. מכאן ואילך הוא עושה את דרכו לחרן בלב קל: (פרק כ"ט) [א] וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.

הוא יודע שמלאכים ימשיכו ללוותו גם בחוץ לארץ, הוא הרי ראה אותם בחלום כשהם יורדים בסולם בו עלו המלאכים שליוו אותו בארץ כנען. כעת הוא יודע שלא רק בעבודה רוחנית - עבודה שמצד הנשמה, עבודה של ארץ ישראל - יוצרים מלאכים, גם בעבודה של חוץ לארץ, עבודה גשמית בגוף הגשמי, גם בה יוצרים מלאכים, ואלה מלווים את העובד גם כאשר הוא נמצא בחוץ לארץ. כמובן, התנאי הוא שבעבודת חוץ לארץ, בעבודה הגשמית, תהא חדורה הרוחניות, או מוטב האלוקות. שכן אחרת, זו העבודה של עשו שהיא חומרית ללא שום לחלוחית של רוחניות. יעקב מצליח במשימה וזה מתבטא במפגש מחנות המלאכים.