לפני שנים רבות נקלעתי לאירוע ציבורי חגיגי. בין החוגגים היה שוטר במדים שחבש כובע מצחיה רחב שוליים. לפתע ניגשו אל השוטר כמה פרחחים והסתדרו סביבו במעגל. אחד הפרחחים חטף מעל לראשו של השוטר את כובע המצחייה ונופף לעברו בכובע כמו קורא לו לבוא ולקחתו מידיו. ברגע שהשוטר קרב לעברו מסר הפרחח את הכובע לחברו. השוטר קרב לפרחח השני שאחז בכובע, ואז מסר הפרחח את הכובע לפירחח אחר במעגל וחוזר חלילה. השוטר ניסה שוב ושוב לתפוס את הכובע מידיו של הפרחח "התורן" שאחז בו, עד שהבין שהוא הפסיד במערכה והחליט להסתלק מהמקום. ואז ניגש אליו הפרחח שאחז אותה עת בכובע והלביש אותו על פדחתו של השוטר בליווי "כאפה" בריאה.
המחזה המזעזע הזה לא מרפה ממני עד היום. מה חש השוטר המסכן ההוא - לא קשה לנחש. אני מנחש ששוטרי נהריה, ש"לקחו את החוק לידיהם", חשו תחושה דומה קודם שהחליטו לחצות קווים אדומים.
אבל לא הם חצו ראשונים את הקווים האדומים. מי שחצה לראשונה את הקווים הם אלה שאיפשרו למצב הזה - ולמצוקת השוטרים - להידרדר ולהגיע להיכן שהגיעה.
בכלל, אני מתקשה לצקצק בלשוני נוכח הזעזוע שאחז בכמה אנשי תקשורת שכמעט התעלפו בשל העובדה שהשוטרים מנהריה לקחו את החוק לידיהם. לא שמעתי את העיתונאים הנ"ל מתרגשים כאשר חוקרי משטרה מפליאים - בצוותא - מכותיהם בחשוד, או כאשר הם חוברים להעיד שקר בבית המשפט, ולגרום בכך, לא פעם, למאסר אדם על לא עוול בכפו.
דמם של שוטרי נהריה סמוק לא פחות מדמם של אנשי השב"כ מפרשת קו 300 שקיבלו חנינה - עוד קודם שבכלל הועמדו לדין.
אין לקבל הטענה שמדובר באירוע נקודתי. זהו תירוץ שממילא אינו מכסה על שום ערווה.
ייטיבו לעשות מפקדי המשטרה, והשר לביטחון פנים בראשם, אם במקום להיתפס לתירוץ הבלה הזה - יחקרו ויחפרו עמוק עמוק כיצד הגיעו העניינים במשטרה לשפל שכזה.
