דמו של המשת"פ בשטחי הרשות הפלשתינית, מותר, ובנותיו אסורות בנישואין. יש לו רק דרך אחת לזכות במחילה, ולהיחלץ מהמחיר הצפוי לו בגין בגידתו בעמו: פיגוע!! רצח יהודים, יזכה אותו ויאפשר לו לבוא בקהלו.
אריאל שרון בדיוק הפוך: שלושים שנה, דמו היה המשקה המועדף על כלבי השמירה בישראל! - עד שנתקדרו השמיים מעליו, ועדנה ארבל חתמה על כתב אישום. היתה לו רק דרך אחת להיחלץ ממשפט ולזכות באהדתם: "פיגוע" במחנה שלו. זה מה שעשה, וזכה באחת לכרטיס כניסה למועדון המנהיגים הענקים.
עכשיו אולמרט. מלחמה כושלת, חקירות פליליות (לפי סקר שפורסם בכנס שדרות, ראש הממשלה, שנה שנייה ברציפות: "הכי מושחת במדינה"!), דוח וינוגרד, ומיקום נמוך באופן קיצוני בסקרים, כל אלה מחקו את הלגיטימיות שלו. בכל מדינה דמוקרטית, על הרבה פחות מזה - המנהיג היה עף. שרון הוכיח שכאן זה הפוך. מבחינתה של התקשורת, מנהיג בלתי לגיטימי, הוא כחומר בידיה.
חשבו על זה: אהוד אולמרט הנהג, וכולנו הנוסעים. תוך כדי נסיעה, עמי איילון מנעים את זמננו, ומספר לנו "אגדות שלום". בין תחנה אחת לאחרת, מנסה הצמד לפידנקנר, לארגן שירה בציבור. רק שיר אחד שגור בפיהם, ורק אותו הם רוצים שנשיר: "הנהג שלנו חברמ'ן, הוא ייקח אותנו לאנאפוליס".
האוטובוס נוסע בזיג-זג, מה שמכניס את הנוסעים ללחץ. ניכר בו בנהג, שאין דעתו נתונה לדרך, יען כי נחיל דבורים קטן, חג מעליו. יואב יצחק, ד"ר זליכה, מיכה לינדנשטראוס, דן מרגלית, ועכשיו משה לדור ומני מזוז. כל עקיצה מלמיליאן. בסיוטי הלילה שלו, הוא עושה טיולי בוקר ב"מעשיהו". כדי לחלץ עצמו מכל זה, הוא חייב עזרה מהמעצמה השביעית. וזו מוכנה לעזור לו בתמורה ל"משהו".
כל עוד מרחפת מעליו עננה פלילית, מבחינתה של התקשורת, ראש הממשלה הוא "ברווז צולע". תמיכתה בו הופכת אותו ל"ברווז צולע עם מנוע טורבו". בלי הגיבוי של מעצבי דעת הקהל, אולמרט הוא כמו טלפון סלולרי בלי מטען. זוהי תקשורת צינית עם אג'נדה אידיאולוגית ופוליטית. העסקה ברורה: תן לנו תהליך מדיני (בשורה התחתונה: התכנסות), ואנחנו נתעלם מחוסר הלגיטימיות שלך, נחסום את נתניהו, ואפילו נספק לך שירותי הגנה.
"יש לנו פרטנר", הוא הכריז בפאתוס ב"פורום סבן". אותם המילים בדיוק אמר פרס, על הרוצח עם הלסת הרוטטת. "משאת נפשי היא להגיע להסכם שלום עם העם הפלשתיני", התפייט אולמרט באנאפוליס (27.11.07). בדיוק באותו יום שאסמעיל הנייה נשבע להמונים: "נמות, ולא נוותר על גרגיר אחד מאדמת פלשתין".
אבו-מאזן הוא "פרטנר" לתהליך מדיני, כמו שנתמך סעד הוא "פרטנר" לעסקות נדל"ן במנהטן. "אלמלא הכידונים של צה"ל", אמר עליו השר ליברמן, "הוא לא היה שורד". ואם יש מאן-דהו שרוצה המחשה לשליטתו של אבו-מאזן באנשיו, אז שיחשוב על זה, שרק לפני שלושה חודשים, שלושה מאנשי תנועתו (פת"ח), ניסו להתנקש בראש ממשלתנו.
ראינו הפקת סרק באנאפוליס, שכוילה לתודעתו של מזוז. הספינולוגים שיווקו את האירוע כצעד היסטורי ראשון בפרוזדור המוביל לגן-עדן. המסר ברור: למזוז אסור למנוע מהעם את זכותו החד-פעמית לשלום (עד סוף הקדנציה של בוש). צרכני האשליות קנו. המקטרגים יקניטו: "הוא ברח מה- פוליס". ואני מתפלל ש"אנא-פוליס", לא יתברר בסוף, כ"אנאלי-פוס".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
