ש א וׁל בעיר ללא הפסקה

"כשראיתי את העצים הכרותים האלה התחלתי לבכות" - ככה התבטא ראש המועצה המקומית בית ג'אן,יוסף קבלאן, לאחר ש-24 אלונים עתיקים נכרתו במזיד בלב שמורות הר מירון- ע"פ כתבה גדולה בעיתון הארץ מאת אלי אשכנזי, ב-25 בנובמבר 2007.

ובאמת הלב נחמץ לנוכח גדיעה כזאת של עצים נדירים שהגיעו לגיל מאה ויותר. אולם בפרפראזה על אמירתו של אחד העם (מכתבים מארץ ישראל) אפשר לומר כי עצים כי ייגדעו יבואו להם רשות הגנים הלאומיים, יוסף קבלאן, הקרן הקיימת ואחרים וייטעו עצים חדשים במקומם, אבל נפשות כי יגוועו בשאול תחתית מי יקום להם ומניין תבוא עזרה.

זאת אני כותב לאחר שקראתי את כתבת השער במוסף הארץ (9.11.2007 ) לפני 3 שבועות שכותרתה "גיהינום המין והסמים ברחוב פין 1 בתל אביב מאת: ורד לי (צילומים לאה גולדה הולטרמן). מכיוון שלא מדובר בחדשות חמות, שבהן אני כלל לא עוסק, אלא בענייני היום, אני בדרך כלל מחכה ל"הבשלה". כלומר אם ישנו איזה עידכון, קרה משהו בינתיים בנושא, או כאשר, כמו במקרה הזה, לא קרה הרבה, ומבחינתי זה מרעיש יותר. המשקעים גברו.

ניסיתי לראות כיצד התיאור המבעית, המזוויע, האיום והנורא- יחלחל בנפש הקוראים והלאה מהם, בחברה ופסגת הפירמידה הישראלית. ואכן בעיתון הארץ, שהוא עושה כדרכו מעקב-follow up מדווחת ורד לי לפני כמה ימים על אישה נוספת, שלישית, שמתה תוך חודשיים ברחוב פין 1. משהו זמני, למתן מחסה לכמה נשים מכורות לסמים, אומנם מסתמן, לפי הדיווח של ורד לי.

יחד עם זאת, החלחלה שאחזה בי עדיין ממשיכה בויברציות, הן לנוכח התיאור הזה, ועוד יותר לאור (נכון יותר- לחושך) העובדה ששוב עברנו לסדר היום. אורית קמיר, במאמר בנושא סמים באתר שלה ב "רשימות" ב-10.11.2007 (שאת הסיכום אביא בהמשך המאמר), התייחסה לתחקיר הזה של ורד לי, תוך הֶקשר ל"פלנטה אחרת".

אביא כמה ציטוטים מן המסה הזאת, המשא הזה, שהנחיתה עלינו ורד לי, לאחר עמל מפרך והצצה לגיהינום. בכישרון רב ובמברשת גסה במיוחד השפריצה על הבד צבעי דם, יזע, הפרשות, טרוף חושים מזוויע, עבדות מכורה, מתים מהלכים - הדביקה קולאז' אימים ותלתה אותו על הקירות שלנו. צרור של זוהמה מורעלת, בצורת מטען צד, הניחה לפתחנו. ככה היא מוליכה אותנו.

"הכניסה הראשית למבנה ברחוב פין ארוכה ומתפתלת, מבוא חשוך, פנייה שמאלה, ואז מתגלה גרם מדרגות תלול המוביל מעלה. הקירות ספוגים טיפות דם שהותזו ממזרקים, ועל המדרגות פרוש, שטיח אדום"- שובל דם, ארוג בגוני אדום טבעי. עבודת יד."

"הצחנה, העזובה, והריקבון תוקפים מיד. ברוכים הבאים לגיהינום. ברוכים הבאים לרחוב פין מספר 1, שהפך בחסות המשטרה לסניף המוביל של סוחרי הסמים מלוד, לממלכת שאול תחתית. מתחת לאף, בפינה ותיקה ומוכרת בעיר, הפכה תל אביב לסיוט אורבאני המוכר מסיפורים על ניו-יורק בשנות ה-70 וה-80, מכל אותם הסרטים המציגים מאורות סמים חשוכות ושברי אדם המתפלשים בהן ללא מוצא. עכשיו זה כאן, אצלנו בתחנה המרכזית (הישנה- צ.ג)".

"ייתכן שהריכוז של סוחרי הסמים, הנרקומנים, הזונות והסרסורים במבנה אחד, נוח לכולם. באופן הזה הנרקומנים והזונות לא יוצאים מן המתחם, לא מפריעים למהלך החיים בעיר, לא פורמים את הסדר הטוב, נמקים על זה. נדמה שגם למשטרה זה נוח-חומר מודיעיני מרוכז שוכן במבנה, לא מתפזר, קל לאיתור בשעת הצורך".

"מבערי גז, הסנפות, מזרקים, מבחנות, ניירות כסף, שאיפות עמוקות, לקוחות שעולים למבנה עם זונות, המולה ורעש, ריח סם וריקבון אנושי, הכול סוגר עליך. הבעתה שמלווה אותך מרגע הכניסה, הבטן המתכווצת והחלחלה מתחלפות אט, אט במרה שחורה. מוזר עד כמה עצב יכול לשכך פחד." (מוסף הארץ).

אורית קמיר סיימה את מאמרה (ב"רשימות") ככה: תיאור "הבית ברחוב פין 1" קשה מאין כדוגמתו. בלילה שאחרי קריאתו לא ישנתי טוב. חלומות הביעותים עשו את הקישור שהתודעה הערה לא העזה לראות. שחייהם של נשים מוזנות ועבדי-סוחרים דומים רק לדבר אחד: לחיים במחנות הריכוז. אותם חיים נטולי תקווה עליהם קראנו אצל פרימו לוי. החיים הסובבים אך ורק סביב ההישרדות עד המנה הבאה. שבשביל המנה הבאה - בין שהיא מעט מרק דלוח או הרואין או קראק, תושב "הפלנטה האחרת" יעשה הכול, פשוט הכול, לעצמו ולזולתו. ועכשיו כשביקרנו ברחוב פין 1 ביחד עם ורד לי, אי אפשר להגיד שלא ידענו" (www.notes.co.il/orit) ולי נותר לשאול שאלות.

סדום- כאן ועכשיו

איך, גם לנוכח דברים אלה, אפשר להחריש, כשריד שואה, אך לא פחות-כיהודי וכישראלי. הארץ (במוסף המצוין שלו) האיר לנו בזרקור אדיר פינה אפילה זאת בתופת שעלי אדמות. והיו גם תגובות. כרגיל רוב החצים מכוונים למשטרה- ברווז קליעה נוח וזמין תמיד. אבל הכתבה יכולה להיות רק trigger - גירוי שמיועד לקוראים, להמשיך, לא בקריאה, אלא במעש. אחד מגדולי ההוגים של העיתונות הכתובה במאה ה-20, וולטר ליפמן, המשיל את העיתונות לזרקור. הוא מטיל אלומה חזקה על נקודה מסוימת אך הוא ממשיך הלאה. יש עוד נושאים מטרידים בחיינו. אף כי, כפי שציינתי, הארץ באמצעות ורד לי, לא עובר לסדר היום - הוא עוקב.

אמות הספים לא רעדו. אין אמות ואין ספים. יש מבול אך אין אפילו תיבת נוח. אין כימותראפיה לסרטן הזה שמתפשט ושולח זרועותיו לכל הכוונים. זאת התנחלות מיוחדת במינה שהגידול "הטבעי" שלה הוא מהיר מאוד. ושאלה נוקבת אני שואל את עצמי ואת הזולת: היכן אנחנו, היכן אתם. היכן האֶלֶ פטון שלנו שיכתוב "זעקי ארץ אהובה" על ישראל של שנת 2008. היכן מורי הנבוכים, בייחוד האקטיביסטים שביניהם, הסופרים, המשוררים, האמנים, הטרובדורים, אלה שחותמים על עצומות. הם אכפתניקים מאוד. היכן הם- שישמיעו קול על השאול שנמצא לפתחנו. היכן מארגני העצרות ההמוניות בכיכר רבין, אלה הלוקים בתסמונת "כיכָריטיס"', שזיהה באחרונה דורון רוזנבלום, שיוליכו משם תהלוכה לרחוב פין 1 בלווי מכוניות כיבוי עם זרנוקי מים, לשטיפת הזוהמה, סולמות הידראוליים, לחלץ מן המבנה דיירים שעדיין מפרפרים ואמבולנסים של מגן דוד אדום להעברת המפונים למקומות מבטחים. זה גם יצטלם מצוין.

היכן האגודות למיניהן שזועקות במגפונים על זכויות אזרח, והיכן אגודת צער בעלי חיים, שכן כאן מדובר באנשים שאפילו לחיי כלב אינם זוכים. היכן 40 חברי הכנסת, הנלעגים, שרוצים להדיח את שרת החינוך במקום את הסרסורים במעוזם. איפה הגופים, הפוליטיים והחברתיים, שמרימים את הדגל החברתי, כאשר ברחוב פינס 1 לא יודעים מה זה דגל ומה זה חברה. או כפי שהתבטאה אותה נערה תמימה בת 17 שהגיעה לא מכבר לרחוב פין: "בגלל אנשים כמוך (הכתֶבֶת- צ.ג.) הגעתי לפה. בגלל אנשים כמוך שאמרו לי שיש משהו אחר, ואפשר אחרת, והאמנתי להם והלכתי אחריהם. הגעתי לכאן (היא מתרסקת בבכי) אני לא יודעת מה לעשות, לאן ללכת, איך לצאת מכאן. יש פה כל מה שאני צריכה. פה אני לא שונה. תלכי מפה, פשוט תלכי מפה."

מה תגידו בתל אביב ומה תאמרו בחוצות ירושלים, שחוברה לה יחדיו, מה תגידו לנערה הזאת שהיא רק הגיעה לכיתה א' בבית הספר שברחוב פין 1, ומודיעה בגאווה שהזרועות שלה נקיות. היא שומרת על עצמה, לא מזריקה. רק מסניפה הרואין, קריסטל וקצת קראק- מה שנותנים לה. מה תאמרו הצדיקים, על סדום ועמורה, כאן ועכשיו. מה תאמרו בימין השפוי, בימין ההזוי, במפלגת האבודה, במר"ץ , בשס. וב"זאת ארצנו", כיצד יעמדו האידיאלים שלכם, אם נותרו כאלה, בגובה הביצה האנושית, הטובענית, הזאת שמתפלשים בה ושוקעים לתוכה יצוריי אנוש.

ומה בפיכם חסידי ארץ ישראל השלמה שסוגדים לעצים, רעננים ונבולים, לאבנים, חורבות, שרידי חאנים, קברים קדושים, חרסים ועצמות יבשות. בארץ ישראל הזאת, בגבולות הקו הירוק, בעיר העברית הראשונה- שהיא "שלמה", נחנקים אנשים אשר מסתכלים בקנאה על העכברושים שנוברים סביבם, והם חיים בסחי של עצמם. זאת ארץ ישראל נגועה, ממאירה, עם צלקת מוגלתית, ארץ שמתבוססת בדמה ומרווה את החלקות הקדושות של עיי חורבות, חורבות שלא רעש גרמם אלא אנשים, כמוכם. אנשים ששכחו על מה חרבה ביתר: על "אשקא דריספק"- על קוצו של יוד, על התעלמות מצרכי החיים.

כשם שלא רעידת אדמה גרמה לשואה (וזאת האסוציאציה של אורית קמיר), אלא אנשים ש" נבראו בצלם" והפכו למפלצות אדם שמשמידים אנשים אחרים בציקלון או ב"ספריי" כאילו היו פרעושים, כאילו היו דיירי רחוב פין מספר 1. אתם, חלילה וחס, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות- לא כמוהם. אבל אתם עומדים מנגד. אתם מפנים מבט לעָבָר.אתם רק סוגרים את התריסים. גם אחרים לא עשו את כל מעשי הזוועה, כולל באפריקה של ימינו. רובנו עמדנו מנגד, והנדנו ראש. ומה אני מחדש לכם. הרי אתם יודעים בע"פ את הכתוב: "ועתה בנים שמעו לי, והקשיבו לאמרי פי. על ישט אל דרכיה- ליבך. אל תַתע בנתיבותיה. כי רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה. דרכי שאול ביתה,יורדות אל חדרי המוות". (משלי ז' - 24). אלה לא "מעמקי הגיהינום" בסרטם של האחים יוז. אלה המישורים שלהם, כאן על ידינו, ברחוב פין מספר 1.

הכל בטחנה המרכזית, טחינה מיוחדת במינה, מעורב תל אביבי, מנגל אנושי, בפיצוציה הגדולה ביותר שבגיהינום עלי אדמות, בעיר- ללא הפסקה.