ויהי בימי שלוט הקרנפים

למעלה משלושים שנה חלפו מאז השיא של מלחמת ישראל בטרור, מבצע יונתן באנטבה. ניתן לחלק שנים אלה ל-2 תקופות דומות באורכן, אבל שונות לחלוטין באופיין:

• התקופה שבין אנטבה (1976) לאוסלו (1993), שבה כיהנו בעיקר ראשי הממשלה בגין ושמיר, ואשר הצטיינה בנחישות ובעמידה איתנה מול האויב, כאשר הדוגמא הבולטת בימי בגין היתה הפצצת הכור הגרעיני העירקי, ובימי שמיר - הנחישות המדינית שלא היה לה אח ורע אצל אף ראש ממשלה מאז בן-גוריון.

• התקופה מאוסלו (1993) עד היום, שבה פרשה ישראל מן המלחמה העקבית בטרור, שבה נתנה ישראל הישגים אדירים ורוח גבית לאויב והוכיחה לו כי דרכו משתלמת ומצליחה, שבה ראש ממשלה ישראלי (רבין) נפל קרבן לתככים ולהונאה של פרס וביילין והסכים להכניס ארצה את צבא הכיבוש הערבי, שבה ראש ממשלה ישראלי (ברק) ברח מלבנון והציע להפקיר כמעט את כל יש"ע ומחצית ירושלים לשליטתו של הרוצח המתועב ערפאת, שבה ראש ממשלה ישראלי (שרון) הפך את עורו והפעיל את צה"ל כדי לגרש יהודים מבתיהם בארצם, שבה ראש ממשלה ישראלי (אולמרט) זומם להמשיך במדיניות של שטחים תמורת טרור. טענתו שישראל תיקח את גורלה בידה, ולא - היא "גמורה", פירושה: אם האויב אינו מצליח לגרשנו מארצנו, הבה נעשה זאת בעצמנו.

בשנים האחרונות עוברים על ישראל תהליכים הרי-גורל לגבי עתידה: תהליך אוסלו, הבריחה מלבנון, הגידור, ה"הינתקות", ה"התכנסות", אנאפוליס. לכולם מכנה משותף החוזר על עצמו: התקפלות, נסיגה, שחיקה בכושר ההרתעה, בלכידות הפנימית, בחזון הציוני ובצדקת הדרך. ניתן להגדיר את המכנה המשותף כהתכרסמות, טריטוריאלית ואידיאולוגית.

מכנה משותף נוסף הוא כרסום האמת, שהרי כל התהליכים שווקו באריזה מפתה, אך שקרית: תהליך אוסלו של פרס וביילין הוצג כ"תהליך שלום" המוביל ל"מזרח תיכון חדש"; תהליך הבריחה מלבנון מבית מדרשו של אהוד ב' הוצג כמרשם "לחסוך חיים של 25 ישראלים מדי שנה", חשבון דמים שהופרך במהלך חודש אחד בלבד של מלחמה כושלת של אהוד א'; תהליך הגידור של חיים רמון, דן מרגלית וקבלני הגדר (קשר פסול שלטון-תקשורת-הון) התיימר לספק "גדר ביטחון" אבל לאמתו של דבר נועד להשיב את ישראל ל"קו הירוק"; תהליך ה"הינתקות" של שרון נועד להפסיק את הקזת הדם בעזה, אבל נתן רוח גבית לטרור, הממשיך להכות והפעם בתוך "הקו הירוק" וגורם לנטישה חד-צדדית של שדרות; חזון ה"התכנסות" של אולמרט ("להפוך את ישראל למדינה שכיף לחיות בה") העמיק את תדמית "קורי העכביש" של ישראל בעיני אויביה.

ועוד מכנה משותף לכל התהליכים הנ"ל: ההתקרנפות בשרות ההתכרסמות. התקשורת "החוקרת" התגייסה כעדר קרנפים, כאיש אחד כמעט, כדי לשווק אותם לעם החזק יותר ממנהיגיו ומעיתונאיו. בהקשר זה לא נשאלו שאלות לגבי התועלת מול הסיכון בתהליך אוסלו, ומי שהעז להתריע מפני מלחמת אוסלו הצפויה מראש הוקע כ"ימין קיצוני"; מי שחלק על אופן הבריחה מלבנון הוצג כמי שרוצה להמשיך לבוסס בבוץ הלבנוני; מי שהיקשה לגבי עלות הגדר ויעילותה בהשוואה לאמצעים התקפיים למלחמה בטרור כמעט שלא קיבל גישה לאמצעי התקשורת "הממלכתיים"; מי שהעלה את הנימוקים של זכויות האדם נגד גירוש יהודים מבתיהם בארצם במסגרת ה"הינתקות" נפסל ע"י "ליברלים" שפוסלים טרנספר... אלא אם כן מדובר ביהודים; מי שחלק על ה"התכנסות" הותקף על-ידי שומרי האתרוג הישן שרון והאתרוג הנוכחי אולמרט.

מלחמת קיץ 2006 יצרה בקיעים זמניים בלבד בחומה הבצורה של מגיני ההתכרסמות. כל התהליכים הנ"ל מתאפיינים בגישה של שטחים תמורת "שלום", כלומר אם נוותר על נתחי מולדת ונתחים מהחזון הציוני ונקריבם למולך "השלום" אזי אויבינו יסכימו שנחיה באזור. בפועל מדובר בשטחים תמורת טרור. אבל, גם מי שגילה ניצני התפכחות לא הצליח להשתחרר מן "הכיבוש", כלומר גם השבר של כל התהליכים לא גרמו למחשבה מחודשת שמא לא "הכיבוש" הוא הבעיה, ואולי כלל לא מדובר בכיבוש, שהרי אין עם יכול להיות כובש בארצו. מה שעשו אולמרט-לבני-ברק באנאפוליס היה שידור לעולם שארצנו אינה ארצנו, ובכך פסלו את עצמם מלהנהיג. זהו עיקר הנזק שגרמו בוועידה ה"מוצלחת". אבל, עדר הקרנפים הילל גם מחדל זה.

אין מנוס מחשבון נפש מעמיק ויסודי שיעסוק בשבר הציוני ובכרסום זכותנו דווקא לפיסת אדמה זו. אפילו הביטוי הפוליטי הארור וחסר-המשמעות "שטחים" מוטב שיפנה את מקומו ליהודה ושומרון, השמות ההיסטוריים-גיאוגרפיים בני אלפי שנים, מלפני היות "כיבוש", "קו ירוק", ימין ושמאל.

אחד-העם אמר: "ארץ כי תחרב - יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית, אך עם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?". ספר הספרים מסתיים בפסוק: "כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל". מה שהבין ראש מעצמת-העל לפני כ-2,500 שנה לא מבין ראש ממשלת קדימה, ואין איש מהעדר המסתייג מנכונותו להחריב ולגרש את עמו ולהסגיר את בירתנו לאויב.

חג החנוכה סימל מאז ומתמיד את החשיבות של סילוק הצלם, גירוש החושך ושינוי הכיוון. אין ספק, עם ישראל - החזק יותר מ"מנהיגיו" ומשופרותיהם - זקוק לאור, זקוק לתקווה.