עמימות שמסוכנת לחירות

עיקרון שלטון החוק אינו רק שלטון החוק במובנו הפורמלי, אלא יש להתייחס לשלטון החוק במובני המהותי. לא די שיתקיימו חוקים ושהכל יצייתו להם, על חוק להיות הולם פרמטרים שבלעדיהם, לא יתקיים שלטון חוק, במובנו האמיתי; כך למשל, על החוק להיות מופנה באופן כללי לציבור, לא לאדם מסוים. על החוק להיות מפורסם, זהו תנאי לתקפותו, כדי שיוכל לכוון את התנהגות האזרחים. חוק צריך לפעול מכאן ולהבא. על החוק להיות שוויוני, גם באכיפתו. על החוק להלום ערכים דמוקרטיים ולא לפגוע בהם. אסור שחוק יהיה שרירותי, לא בתוכנו ולא במועדו. על החוק להיות בהיר. ככל שהחוק דן בזכויות יותר מהותיות של האדם, כך עליו להיות בהיר יותר, כדי שאדם ידע אימתי הוא עלול לאבד זכות מהותית שלו.

על עיקרון החוקיות, על הצורך בבהירות ועל הדין הפלילי

כאשר הדין הוא פלילי, על העבירה שבגינה ניתן לשלול חירותו של אדם להיות בהירה. חוק העונשין, התשל"ז - 1977- כל העבירות החרוטות בו (למעט מס' עבירות, אשר מהוות חריג לעיקרון החוקיות) בהירות ומתארות במפורט את המעשה אשר אסור עפ"י דין, ואשר עונשים בגינו. המטרה של חוק בהיר הינה למנוע שרירות, וזאת בכדי שאדם יוכל לתכנן את מעשיו, שאדם ידע שכל עוד אינו עובר על החוק, אינו צפוי לעונש. אם החוק יהיה מעורפל, לעולם אדם לא ידע אימתי הוא עובר על החוק, ולא ידע אימתי הוא צפוי לעונש. לו חוקים אשר מטילים עונשים על האזרח היו מעורפלים, אזרח לא היה יודע מה עליו לעשות או מה לעשות כדי להימנע מעונש. התוצאה שהוא היה משותק.

כדי לאפשר חופש לאדם, עלינו להגדיר את הדברים שאסור (העבירות הפליליות) בצורה דווקנית ומדויקת, כדי שאדם ידע בדיוק אימתי הוא צועד על תחום השחור ואימתי הוא צועד על תחום הלבן (המותר מבחינה חוקית) - אסור שחוק יהיה שרירותי כיוון שאז- זה מסכן את האדם ב'ליפול לתוך התחום האפור של העבירה הפלילית' מבלי שהוא נתכוון לכך. בבג"צ 295/65 הלל אופנהיימר, ו 7 אחרים נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1) 309 נדון הצורך בבהירות החוק, כדי לשמור על עיקרון שלטון החוק. נכתב שם:

המושג "בלתי סביר" הוא בכלל קנה-מידה מסוכן מאד לשימוש בשאלות המתעוררות בעניינים פליליים. ועל אחת כמה וכמה לא יסכון לאבחנה כאשר הדבר ש"סבירותו" נמדדת הוא ריח, עשן, או זיהום, היינו דברים שבלשון בני אדם רגילים אין אפילו מלים וכינויים לציון אפיים, תכונתם, וההבדלים שביניהם. טול, למשל, וכנה בשם-תואר אחד, וללא דימויים קונקרטיים, את הצחנה העולה מנבלה ברחוב.

זאת ועוד: אם לא יוגדרו ההגדרות האמורות בסעיף 5 (שיצוטטו להלן), הרי סבירותו של הרעש תיקבע מפעם לפעם, ולצורך אותה פעם בלבד, על-ידי השופט הדן בעניין. רגישותם של בני אדם כלפי סבל הבא מן הרעש היא מאד סובייקטיבית (ראה דוח הוועדה האנגלית על הרעש, פרק 1, סעיף 6). יש אדם הסובל מרעש פתאומי וחזק מאד הבא, למשל, מרעם קרוב, ויש אדם שטפטוף ברז דולף המטפטף אחת לעשר שניות, מסוגל [325] להביא אותו לטירוף-הדעת ממש. דבר זה ידוע לאדם מן השוק, ולא רק למדען מומחה. מתאר אני לעצמי, כי אדם, בעל לאשה ואב לעשרה ילדים מגיל 12-2 תהא רגישותו לרעש הרבה פחותה מרגישותו של רווק זקן המבלה כל ימיו בספרייתו השקטה. נמצא כי, באין כללים והגדרות בהתאם לסעיף 5, יהא גורלו של הנאשם תלוי במספר ילדיו של השופט.

מ"מ הנשיא זילברג (כתוארו אז) אומר למעשה שככל שחוק אשר ביכולתו להטיל סנקציה פלילית על אדם עמום, כך הוא מסכן את חירויות האזרח, שכן אדם אינו יודע אימתי הוא עובר על החוק, ואימתי אינו-עובר על החוק, ובכל רגע עלול למצוא את עצמו נחשב כעבריין.

חוק ברור, אם כן, הינו תנאי לכך שיתקיים שלטון החוק. כאשר חוק אינו ברור וכאשר מוטלת על האדם סנקציה פלילית בגינו, הוא חשוף לעונשים פליליים באופן שרירותי, שכן הוא לא יודע ממה להימנע. ההלכה הזו חזרה גם בע"א 8797/99 חנן אנדרמן ו 12 אח' נ' וועדת הערר המחוזית לפי חוק התכנון והבניה- חיפה, דינים עליון, כרך ס', 782, שם נפסק כי כאשר וועדה לתכנון ובניה קובעת יעוד לקרקע, יש לפרש יעוד זה באופן דווקני לפי לשון החוק (ולא פרשנות רחבה) שכן התושבים אשר מתכננים את מגוריהם שם מסתמכים על יעוד הקרקע הזה; מילת המפתח הינה הסתמכות: חוק צריך להיות ברור כדי שאדם יוכל להסתמך ולתכנן את צעדיו. השופט חשין כותב בבש"פ 2684/94 בהגא'ת כריים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) כי:

"כל מערכת נורמטיבית סדורה ומאורגנת - בוודאי כל שיטת משפט המכתיבה אורחות חיים ומנהגות לבני החברה- חייבת לפעול על-פי שיטה וסדר קבועים מראש, וחייבת היא לצמצם ככל האפשר קביעת נורמות שיסודן במקריות. מקריות היא שרירותית, ושרירות היא אוייבת הסדר הטוב ושלטון החוק הראוי"

קרי, כדי שלא תהא שרירותיות שלטונית מצד השלטון, על חוק להיות בהיר, כדי להנחות את השלטון כיצד לנהוג באזרח, שאחרת, ינהג בשרירות ליבו.

"לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ"

חוק העונשין, הגם שמונח על אדני עיקרון החוקיות, יש בו מס' איים קטנים אי של אי-עיקרות החוקיות. אחד מהאיים האלו הינו ס' 136 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, אשר מגדיר מהי המרדה: כשקוראים סעיף זה בחוק העונשין, חשים אבק גדול ועבה, וכבד, נצמד לנחירי האף, כך שקשה לנשום. זהו האבק שמונח על פרק זה בחוק, אבק מימי המנדט הבריטי. היות וחוקי מדינת ישראל, הינם, בחלקם הגדול (עם כי ככל שהזמן נוקף, פחות ופחות) ירושה מימי המנדט הבריטי, הרי שחוקים אנכרוניסטיים, מצאו את דרכם אלנו. ס' 136 לחוק העונשין, מגדיר המרדה כדלקמן:

"לעניין סימן זה, 'להמריד' הוא אחת מאלה:

(1) להביא לידי שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין;

(2) להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין;

(3) לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ;

(4) לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין".

גם העבירה אשר בס' 198 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון החוקיות; לשון עבירה זו הינה: "העושה מעשה העלול להביא לתקלה ציבורית, דינו מאסר שלוש שנים".

על הדין הפלילי, עיקרון החוקיות, ועל פרשנות בית המשפט

תרומה נוספת של ביהמ"ש העליון למהפכת זכויות האדם הינה בפרשנות מצמצמת ודווקנית של סעיפים בחוק העונשין, התשל"ז - 1977 אשר אינם עולים בקנה אחד עם עיקרון החוקיות, באופן ובצורה כזו שיעלו בקנה אחד עם עיקרון זה. פרשנות שכזו, אשר מפרשת באופן הדווקני והמצומצם ביותר חוק אשר בצידו סנקציה פלילית, ואשר יכול להתפרש לכמה כיוונים, תורמת לזכויות האדם באופן עקיף, במונעה מצב שבו אדם יועמד לדין פלילי בגין התנהגות אשר לא תפס אותה מראש כפלילית, בגלל עמימות החוק. בע"פ 521/87 מדינת ישראל נ' שמואל עינב, פ"ד מה(1) 418, קובע ביהמ"ש, לעניין עבירת השוחד כי:

נוכח רוחב יריעתן של הוראות החוק, עלינו להזהיר עצמנו לבל יילכד ברשתו מי שהדין אינו מיועד לחול עליו. הרחבת מסגרת עבירת השוחד טומנת בחובה את הסיכון שתוצמד לאדם תווית פלילית של עבירת השוחד, אף שמעשהו אינו מצדיק את הקלון הרב הנלווה להרשעה בעבירה זו.

קרי, כדי שלא ימצא אדם עומד לדין על מעשה שלא ידע שהוא פסול, יש לפרש עבירות בעלות הגדרה עמומה של היסוד העובדתי והנפשי שבהן, באופן מצמצם. גם בע"א 6696/96 כהנא בנימין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, קבע השופט ברק כי יש לפרש את הגדרת עבירת ההמרדה שבס' 136 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 כך שתחולתה תתפרס אך ורק על ערך מוגן אחד (יציבות המשטר) ולא על ערכים מוגנים נוספים. עקרונות היסוד של השיטה המשפטית מחייבים פרשנות מצומצמת וברורה של עבירות שהן עמומות, כדי שלא תינזק חירות האדם על דרך הענשתו על פעולה או התנהגות אשר לא ידע כי הינה מהווה עבירה על החוק.

סיכום

כיום עולות טענות, הן מצד הרשות המחוקקת והן מצד הרשות המבצעת (ראה שר המשפטים, פרופ' פרידמן) על 'סמכויות היתר' אשר נטל לידיו ביהמ"ש העליון. דא-עקא- ביהמ"ש העליון גמיש בפרשנות חוקים, ככל שהם מגנים על זכויות הפרט: כאשר חוק (פלילי, בעיקר) מצר את זכויות הפרט, ביהמ"ש לרוב יפרש אותו בדווקנות, וכאשר החוק עמום, ביהמ"ש יקבע שיש לפרש אותו באופן שמובן לאדם אשר החוק מופנה אליו, וזאת כדי להגן על חירות האדם מפני העמדה לדין פלילי, בגין מעשה שלא תיאר לעצמו שיכול להעמידו בסכנה שכזו.