ביטוח לאומי למי?

את המצב הזה אני מכיר מקרוב, ודומני שכמעט כל אחד מאיתנו מכיר אותו בצורה דומה. בישראל יש למעלה מ-150 אלף זקנים החיים מתחת לקו העוני. הללו חייבים להסתמך על קצבאות הביטוח הלאומי, בניסיון נואש לחיות בכבוד את שנותיהם האחרונות. אך מה שנותן הביטוח הלאומי הוא לעג לרש. אי אפשר, בשום פנים ואופן, לחיות מהקצבאות הללו - ודאי שלא לחיות בכבוד.

הנוסחאות, כדרכו של הביטוח הלאומי, רבות ומורכבות. לשם הפשטות, נתמקד בסעיפים העיקריים:

• קיצבת זיקנה ליחיד (אחרי ניכוי ביטוח בריאות) - 998 שקל בחודש.

• קיצבת זיקנה לזוג (אחרי ניכוי ביטוח בריאות) - 1,505 שקל בחודש.

• קיצבת שאירים לאלמן/ה מעל גיל 55 - 1,159 שקל בחודש.

• השלמת הכנסה ליחיד - 1,716 שקל בחודש.

• השלמת הכנסה לזוג - 2,575 שקל בחודש.

• קיצבת זיקנה + השלמת הכנסה ליחיד - 2,704 שקל בחודש.

• קיצבת זיקנה + השלמת הכנסה + קיצבת שאירים ליחיד - 3,863 שקל בחודש.

• קיצבת זיקנה + השלמת הכנסה לזוג - 4,080 שקל בחודש.

עכשיו ננסה לחשוב כמה משלמים זקנים אלו כשכר דירה או לדיור מוגן; כמה עולים להם החשמל והמים; כמה הם מוציאים על מזון; ומדי פעם גם צריך בגד חדש; ולא אמרנו כלום על הרצון לכבד את הנכדים בדבר מתיקה ובמתנות לימי הולדתם. אז מישהו באמת חושב שאפשר לחיות אפילו מהמכסימום - 4,080 שקל לזוג לחודש?

בואו נעבור לצד השני של סקאלת החיים - קצבאות ילדים. הקיצבה עומדת כיום על 148 שקל לחודש לילד הראשון ומגיעה לסכום מירבי של 3,435 שקל לחודש ל-12 ילדים. אבל, בגין ילדים שנולדו מ-1.6.2006, הקיצבה היא 148 שקל לחודש לכל ילד ומספרם אינו משנה אותה. האם זה מה שיעשה את ההבדל בין חיים מתחת לקו העוני לבין היחלצות מסטטיסטיקה עגומה זו?

התשובה לשאלות הללו אינה עניין להנחות או להיגיון. נתוני המוסד לביטוח לאומי עצמו (בדוח העוני לשנת 2006) מגלים, כי תשלומי העברה ומיסים הצליחו להוריד בשנה שעברה את תחולת העוני רק ב-39% בכלל האוכלוסיה, ב-62% בקרב משפחות שבראשן עומד קשיש וב-20% בלבד במשפחות עם ילדים. כלומר: הקצבאות עוזרות - אבל לא די הצורך.

40% לביטוחי ריסק

יש דרך אחרת, אך היא מצריכה מהפך מחשבתי יסודי בכל הגישה כלפי הביטוח הלאומי. כיום, הביטוח הלאומי הוא יצור כלאיים: חלקו מעניק קצבאות וגמלאות לכל מי שמבוטח בו, ובכך הוא מהווה ביטוח סוציאלי ופנסיוני, וחלקו מעניק קצבאות וגמלאות רק בקרות מקרה ביטוח ספציפי, ובכך הוא מהווה ביטוח ריסק הדדי.

הגיע הזמן להפוך את הביטוח הלאומי כולו לביטוח ריסק. כולם ישלמו, אבל לא כולם יקבלו. ועוד אבל: מי שיהיה זכאי, יקבל תשלומים שיאפשרו לו להיחלץ באמת ממעגל העוני ולחיות בכבוד.
תקציב הביטוח הלאומי לשנת 2005 (קצת קשה להאמין, אבל זהו העדכני ביותר העומד לרשות הציבור) מראה, שמיליארדי שקלים בשנה מוקצים כבר כיום לתוכניות ריסק. המוסד שילם באותה שנה קצבאות נכות ב-6.7 מיליארד שקל, ביטוח אבטלה בהיקף של 2 מיליארד שקל, ביטוח סיעוד ב-2.5 מיליארד שקל, ביטוח לנפגעי עבודה ב-2.6 מיליארד שקל, ביטוח אמהות בהיקף של 2.5 מיליארד שקל ועוד סעיפים קטנים יותר (כגון תגמולי מילואים ולעובדים בפשיטת רגל של המעביד).

התשלומים בסעיפי ריסק אלו (תשלומים המתבצעים רק בקרות מקרה ביטוח ספציפי, ואנחנו לא כוללים כאן את קצבאות הילדים) הסתכמו לפני שנתיים בקרוב ל-17 מיליארד שקל, שהם 40% מכלל תשלומי הביטוח הלאומי. כלומר: כבר כיום ברור לכל מבוטח, שהוא מקווה מאוד שלא לקבל בחזרה חלק משמעותי מדמי הביטוח שהוא משלם.

יתרה מזאת: כולנו משלמים כל העת ביטוחי ריסק בסכומים ניכרים, מתוך מחשבה כפולה - הלוואי שלא נזדקק לדמי הביטוח, אבל אם חלילה נזדקק, נקבל פיצוי הולם. בשנת 2006 קיבלו חברות הביטוח בישראל פרמיות בביטוח כללי בסכום כולל של 18.3 מיליארד שקל. ביטוח כללי, כידוע, הוא אך ורק ביטוח ריסק: נזקי אש ומים, פריצות וגניבות, אובדן רווחים וכדומה. התביעות הסתכמו ב-11.6 מיליארד שקל, כלומר: 6.7 מיליארד שקל שולמו "לשווא". האם המבוטחים כועסים על כך? סביר להניח שלא.

גם בביטוחי החיים ובביטוחים הפנסיוניים שלנו יש מרכיב בולט של ריסק - למקרה מוות, למקרה אובדן כושר עבודה, למקרה נכות וכדומה מרעין בישין. אין נתונים מפולחים לגבי הריסק כולו, אך מה שכן ידוע הוא, שבשנת 2006 הגיעו התשלומים לביטוחי סיעוד, אובדן כושר עבודה ודומיהם ל-3.6 מיליארד שקל. שוב: האם מישהו באמת רוצה לקבל את הכסף הזה חזרה? ושוב: קרוב לוודאי שלא.

15,000 שקל במקום 4,000

אין סיבה שהביטוח הלאומי לא יתנהג בדיוק באותה צורה. כולנו נשלם, וכולנו נתפלל שהכסף הזה לא יחזור אלינו. אבל אם יחזור - הוא יהיה בסכומים מכובדים וראויים.

הבה ונראה מה היה קורה אילו היו קצבאות הזיקנה (כולל השאירים והבטחת ההכנסה) וקצבאות הילדים משולמות בשנת 2005 רק לנזקקים להן. ניקח את נתוני דוח העוני של הביטוח הלאומי כבסיס לקביעת מספר הנזקקים.

ובכן, באותה שנה חיו בישראל 89,600 משפחות עניות שבראשן קשיש. לצורך נוחות החישוב, נצא מתוך הנחה שכל משפחה כזו מורכבת משני זקנים, המקבלים הן קיצבת זיקנה והן השלמת הכנסה. הסכום החודשי שניתן להם היה, כפי שכבר ראינו, 4,080 שקל נטו (אחרי הורדת ביטוח בריאות).

באותה שנה שילם הביטוח הלאומי 16.3 מיליארד שקל לזקנים בשלוש הקצבאות (אין פילוח של קצבאות השאירים בנפרד ולכן נכניס אותן לחישוב הכולל). אם הסכום הזה היה ניתן רק ל-179,200 הקשישים שמתחת לקו העוני, היה כל אחד מהם מקבל 7,419 שקל לחודש (אחרי ביטוח בריאות). לזוג משמעות הדבר היא 14,838 שקל לחודש - פי 3.6 מהסכום הנוכחי.

זהו סכום גבוה מאוד, אולי אפילו גבוה מדי, והוא עלול להוות עידוד שלילי לחיסכון פנסיוני עצמאי. לכן, ייתכן שיהיה מקום להימנע ממתן קיצבה כה גבוהה וניתן יהיה להוריד את דמי הביטוח לכלל האוכלוסיה. אבל יש מספיק מרווח בין הקיצבה המירבית הזו לבין הקיצבה העלובה הנוכחית.

נעבור לקצבאות הילדים. בשנת 2005 חיו בישראל 775,000 ילדים עניים. היקף קצבאות הילדים באותה שנה היה 4.3 מיליארד שקל. חלוקת הכסף לילדים העניים בלבד היתה מקפיצה את הקיצבה החודשית מ-148 שקל ל-462 שקל - פי 3.1. ההשלכות על תחולת העוני ברורות לחלוטין.

שינוי שכזה אינו רק מהפכה תפיסתית ומחשבתית אלא גם שינוי ארגוני כולל. הענקת קצבאות הולמות רק לנזקקים להן, מחייבת חובת דיווח כללית על הכנסות. אך חובת דיווח כזו כבר כמעט קיימת למעשה, כאשר בידי הביטוח הלאומי דוחות של עצמאיים ודיווחים של מעסיקים לגבי שכירים. חובת הדיווח גם תהפוך לרשמית, אם וכאשר יונהג מס הכנסה שלילי.

ברמאים צריך לטפל

אין ספק שתהיה בעיה של קביעת מבחני ההכנסה, אשר לפיהם תיקבע הזכאות לקבלת הקצבאות. האם רכב שולל קיצבה? ואם כן - איזה רכב? האם בעלי נכס מקרקעין יחויב למכור אותו? מה יקרה אם יחול שינוי במצב הפיננסי? ועוד שאלות פרטניות רבות.

מצד שני, יש מספיק תקדימים שמהם ניתן ללמוד. לביטוח הלאומי עצמו יש מבחני הכנסה לחלק מהקצבאות. אפשר להעיף מבט בחוקים הנוגעים לפושטי רגל ובתקנות העוסקות בעיקולים. ואפשר גם לשבת ולחשוב מההתחלה, לקבוע מבחנים דינמיים שיותאמו למשק ולחברה, ואשר יוכנסו בהם שינויים עיתיים בהתאם לצורך.

ודאי, יהיו רמאים. ודאי, יהיו מי שינסו לקבל קצבאות למרות שלא יהיו זכאים לכך. ודאי, יהיו מי שיבריחו נכסים לחו"ל, ירשמו אותם על שמות ילדיהם. ודאי נקבל לצד תכנוני המס גם תכנוני ביטוח לאומי. אך האם החשש מפני עבריינים הוא עילה מספקת להימנע מן המעשה הנכון?

אם להביא את החשש הזה לידי אבסורד, נוכל לומר שדי בו כדי לבטל את כל ספר החוקים של מדינת ישראל. הרי אי אפשר לתפוס את כל מעלימי המס, כשם שאין אפשרות להעמיד שוטר בכל קרן רחוב. הביטוח הלאומי מתמודד כבר כיום עם רמאויות, במיוחד בביטוחי הנכות, ולכן אין סיבה שלא יידע להתמודד עם רמאויות גם בתחומי הקצבאות האחרות.

כמו תמיד, בסופו של דבר זוהי שאלה של אכיפה והרתעה. אכיפה - גם אם הדבר יצריך תוספת של תקנים ותקציבים לביטוח הלאומי, לצורך ביצוע בדיקות שטח וחקירות עומק. הרתעה - גם אם הדבר יחייב לתקן את החוק ולהחמיר בענישה של מי שייתפסו בקלקלתם.
כל אלו הן בעיות טכניות במהותן. לא פשוטות, לא זניחות, אך בסופו של יום - טכניות. הבעיה העיקרית היא להחליף את הדיסק בראש, לחשוב על הביטוח הלאומי אך ורק כביטוח למקרה צרה ולא כקופה שחייבים להוציא ממנה כשם שמכניסים אליה.

חוק הביטוח הלאומי קובע, שתפקידו של המוסד הוא להעניק "הטבות סוציאליות". המשמעות הפשוטה של ביטוי זה היא: סיוע לנזקקים. לא כל מי שמשלם הוא גם נזקק, ולא כל מי שנזקק יכול להסתפק בסכום יחסי לזה ששילם. זהו היגיון פשוט - כלכלי, חברתי ומוסרי.

רק כאשר יפסיק הביטוח הלאומי להתנהג כמבטח פנסיוני ויתחיל להתנהג כמבטח סוציאלי, הוא ימלא את תפקידו: לעזור לעניים, לעזור לנכים, לעזור לחולים. ורק אז הוא יסייע באמת לצמצום הפערים ולהקטנת מימדי העוני. זוהי הדרך הנכונה, ולא פרסומם של דוחות שנתיים תופסי כותרות, המהווים מצבה לכשלונו של הביטוח הלאומי עצמו.