אנו מוקפים באדוני הביטחון, כל אחד מהם מלא עזוז וגבורה. היה לנו שר הביטחון עמיר פרץ, שלעגנו לו משום שלא הבין מאומה בביטחון. בעצם, הוא הבין בביטחון כמו כל אזרח ישראלי ממוצע אחר, אך מעולם לא התנסה בהזזת אוגדה מכאן לשם, כשנעוצים בו מבטיהן המעריצים של החיילות בלשכת האוגדונר.
אבל כיום יש לנו צמרת ביטחונית מרשימה. הלב ממש מתרחב מרוב גאווה, למראה הגיבורים הללו. שר הביטחון, איש קומנדו וסיירת מטכ"ל העשוי ללא חת. סגנו, לשעבר סגן הרמטכ"ל, שכל מענה שלו למראיין ברדיו הוא נאום ביטחוני תקיף ןמלא ביטחון עצמי. וכיצד לא נזכיר את רב-אלוף אשכנזי, המתהדר בתואר החסר-שחר "גולנצ'יק" – כאילו לחיילי חטיבה זו דנ"א שונה - את אלוף פיקוד הדרום, שהיה בעבר מפקד הקומנדו הימי, ואת שאר הגנרלים והאדמירלים?
על מושחתי הממשלה אינני רוצה להרבות בדברים. במיוחד לא על שר התחבורה חסר-האחריות, שהיה פעם רמטכ"ל ושר הביטחון, שהבטיח כי נסיגה מעזה תפגע קשות בביטחון ולמחרת הבטיח ההפך הגמור, שכן בכך קנה את לב פטרונו שרון. לבטח לא אשחת מילים על האיש שמכר את ירושלים באנאפוליס, בשיתוף עם חברתו-כרגע ושנואת-נפשו אתמול ומחר, זו שהודיעה לעם כי הוא אינו ראוי להיות ראש הממשלה אך כעבור חמש דקות זחלה בדומיה אל מקומה, תחת הנהגתו הלא-ראויה.
כל גיבורי החיל כביכול, כולם עד אחד, אינם אלא פחדני הביטחון. כל כבודם הגדול, כל הדרתם הביטחונית, כל עזוזם וגבורתם, כל יכולותיהם וכישוריהם, נבובים וחלולים, ריקים ושבורים ללא מתום. הם לעגו לעמיר פרץ העלוב, המבין רק בוועדי עובדים ובארגון שביתות, וכל העם היה משוכנע כי, אם רק יתנו בידיו של מפרק השעונים האנליטי את המושכות – הוא יכה את הערבים מכה כה ניצחת, ויפסיק את ירי הטילים והפצמ"רים בחבטה כה אנושה, עד שהעם כולו יזעק "די רפול (כלומר אהוד), הפלת אותם, נתת להם שני פלאסקים, דרכת להם על הענבים, די, מכות לא יעזרו".
אך מטר הירי והטילים רק גובר, לצלילי הבטחותיו הריקות של הגאון האנליטי ולקול סגנו החכם, היודע לומר – לאחר שבע (!) שנות הפגזות על שדרות - כי "אי-אפשר לחסל את התופעה ביום אחד". קח יומיים, שבועיים, חודשיים, שנתיים, יא וילנאי שכמוך, אבל חלפו שבע שנים והטפטוף הפך לברד, ובעיקר לממטרים עזים מפי חכמים-בלילה כמוך. הדבר היחיד שבו אתה מצטיין הוא דיבור בוטח ופסקני ברדיו, שבו אתה מבטיח הבטחות-שווא וזורה לרוח מילים חלולות וריקות.
בימי ההפצצות הקשות על לונדון, בתחילת מלחמת העולם השניה, כאשר רבבות לונדונים נהרגו ונפצעו, אלפי בתים נהרסו וילדי לונדון פונו למחוזות הכפריים כדי להרחיקם מהסכנה הרבה, הפצירה הממשלה במלך ובמלכה לעקור מלונדון למקום בטוח. היתה זו דווקא המלכה האם שהחליטה כי היה לא יהיה, היא והמלך ישארו בארמון באקינגהם וגורלם יהיה כגורלם של שאר תושבי לונדון. בדבריה אלה, ובדוגמה האישית חסרת התקדים שנתנה, בהוסיפה לשוטט ברחובות המופצצים ולעודד את התושבים המוכים, הטילה פצצת מוראל עזה, שהשאירה את רישומה על העם הבריטי כולו – וכמובן על חייליו, ימאיו וטייסיו - עד תום המלחמה. הערצת הבריטים אליה, על הכבוד הלאומי והביטחון הרב שנסכה בלבותיהם, לא התפוגגה במהלך 60 השנה שהוסיפה לחיות.
מעשה כזה של דוגמה אישית אינו עולה בדעתו של איש מגיבורינו, פחדני הביטחון. החל מהגאון המתגורר בדירת פאר בראש מגדל-יוקרה בתל אביב, עד אלוף פיקוד הדרום הטרוד כיום בסכסוך עם שכניו במושב בשרון, אינו חולם לתת לעם ולתושבי הדרום דוגמה אישית.
אילו הודיע אהוד ברק בשידור לאומה, כי מעתה ואילך יתגורר בשדרות, כל עוד לא הופסקה ההפגזה שאינה פוסקת, היה העם משתולל מהערצה ומתפיחת הכבוד הלאומי. אילו העביר האלוף יואב גלנט את לשכתו לקיבוץ ניר-עם, לוחם קומנדו ימי שכמותו, היה בכך עידוד עצום לא רק לחברי הקיבוץ המוכה, אלא לכל תושבי הדרום והמדינה. אילו הודיע הרמטכ"ל, שהשכם והערב אנו שומעים על גבורת גולני המעטרת את ראשו, כי ישיבות המטכ"ל תיערכנה בקיבוץ זיקים, היה החזה הלאומי מתנפח מגאווה וישראלים רבים היו חדלים, לפחות לשעה, מלנקוט בסימן היאוש הלאומי העכשווי: בקשת דרכון זר.
אך זה אינו הכל. יתכן כי חלק מאותם גיבורים-כביכול אכן הפגין בעבר אומץ-לב בקרב, אך כיום כולם רחוקים מאומץ הלב ומהנשיאה באחריות הנדרשים ממפקד בכיר, הנכשל יחד עם עמיתיו, באופן עקבי וכרוני, בחיסול האיום והפגיעות הנגרמים לאזרחים ע"י האויב.
הרי ממה נפשך: אם הכישלון נגרם באשמת אותו מפקד, שאינו מסוגל להנהיג את חייליו כראוי, ברור כשמש כי עליו להחזיר את נשקו ולהתפטר; מאידך-גיסא, אם כשלונו נגרם בשל קשירת ידיו ע"י הממשלה, משיקולים מדיניים, מפלגתיים, פליליים, שחיתותיים, רשלניים, תקציביים, פסיכולוגיים, פחדניים או כל תואר אחר, לא חשוב מה – כבודו, חובתו ומצפונו כמפקד מחייבים אותו לומר לממשלה: "אינני יכול לשאת בתפקידי ולהביט בעיני חיילי, כאשר מדי יום אנו חוזים מחדש בכישלון שלנו ובתוצאותיו, ואילו אתם קושרים את ידי ואינכם מאפשרים לי לעשות הכל, כולל הכל, כפי שכל צבא נוהג במלחמה ובמיוחד כאשר אזרחיו נרצחים בידי האויב".
הציפייה כי מי ממפקדי צה"ל יתפטר, אינה אלא חלום באספמיה. איש מהם, אף לא אחד בודד, לא התפטר לנוכח החרפה הלאומית של גירוש היהודים מחבל קטיף, הרס מפעלם המפואר ובתיהם ומסירת המקום לידי האויב, שלאחר מכן אף צויד בנשק שניתן לו ע"י צה"ל. איש מהם לא אמר לממשלה: "אבצע כל פקודה חוקית, אך אני מבקש להתיר את החוזה לשירות קבע שעליו חתמתי, שכן אינני יכול להיות שותף-מרצון לחרפה הלאומית".
גשם הטילים והפצמ"רים אינו פוסק, ולכן זה-מכבר אני מייחל ומאחל כי יקרה הנס שיביא להפסקתו בבת-אחת. מהו הנס הזה ברור לי כשמש. מובן מאליו שאינני רוצה בהתחזקות ערבי כלשהו בעולם, לבטח לא בחיזוק יכולתו להזיק ושבעתיים לא בגרימת נזק על-ידו. אך ברור לי כי על צה"ל יוטל לחסל מיד את הקסאמים ואת כל הנהגת שולחיהם, בפעולה גדולה ומכרעת, מיד לאחר שטיל יפגע בגן-ילדים בשדרות, או בקיבוץ כלשהו, ו-20 ילדים יהרגו. למעשה, ממשלת ישראל יודעת כי רק שאלה של זמן היא מתי יקרה אסון נורא כזה, והיא יושבת וממתינה שיקרה, גם אם ברור שאינה רוצה בו.
לאחר שבפגינו שרירים נגד החלטת בג"צ בעניין מיגון שדרות, הם פנו לאחרונה להבטיח כי העיר תמוגן. הם מבינים היטב כי אין בכך אלא איוולת ובזבוז נוראים. לא זו בלבד שאין אפשרות למגן את כל הגגות בעיר, אלא אין בכלל אפשרות למנוע נפילת טילים מחוץ לבית – ואזי חשופים לרסיסים ולמוות כל הנמצאים ברחוב, ורסיסים יחדרו לבית מבעד לקירות או מבעד לחלון, שלא לדבר על הנמצאים ברחוב. אך גיבורינו מבטיחים, בידעם כי שוב תבזבז ישראל מאות מיליונים, ואף מיליארדים, על מיזם נבוב וחסר ערך, במקום לפעול כנדרש באמצעות הצבא.
מסיבה זו אני מייחל ומאחל לכך, שיהיה בידי הערבים נשק אשר יוכל לפגוע גם בתל אביב. לא אכפת לי האם הנשק הזה יהיה בידי חמאס, בידי הג'יהאד האיסלאמי או בידי ה"מתונים" של מחמוד עבאס, שכן כולם חולקים את אותו רצון עז לחסלנו.
דקה אחת אחרי פגיעה כזו תפעל הממשלה כמתואר לעיל, לחיסול הירי. ואם מישהו מהקוראים מייחס לחייו של מרושל-לבוש ענוד-דרגות ממחנה מטכ"ל, חשיבות גדולה מחשיבותם של חיי מסעודה רובינשטיין או חייו של ולטר שרעבי משדרות – ממשלת ישראל כבר הוכיחה כי זו בדיוק עמדתה - יש לו ויכוח קשה איתי.
