210 שנים יושבים בני ישראל במצרים. עשרות שנים עוברות עליהם בשעבוד נורא, ההולך ומחמיר: תחילה - מיסוי; אחר כך - עבודת פרך; ולבסוף - רצח המוני של תינוקות.
אם הדבר מזכיר את שלבי רדיפת היהודים בידי הנאצים, אין זה מקרה. אכן, פרעה הוא בהחלט אב טיפוס לשונאי ישראל והאנטישמיים לדורותיהם. את הדברים היטיב לבטא הרב יעקב מיכלסקי (רב קהילת "עדת ישורון" בעיר קרלסרוהה שבגרמניה) בפירושו להגדה שפרסם בפרנקפורט בשנת 1934, שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
הרב מיכלסקי התייחס לתעמולה האנטי-יהודית של המצרים - בצורה שהזכירה מאוד את אירועי זמנו: "כוחם [של בני ישראל המתרבים] עורר פחד בקרב המצרים ואף הפך להיות בלתי נסבל מבחינתם. הם חששו, כי ההשפעה היהודית תטביע את חותמה על תרבותם וכך תפורר אותה. בתחבולות ובאלימות לחמו המצרים ביהודים. הם ניסו להשמיד אותם ולערער את קיומם.
"דרך השמצות והאשמות חתר פרעה תחת שוויון הזכויות [בין המצרים ליהודים, באומרו]: 'הגיע הזמן. עלינו להצטייד בחוכמה. אם לא - כאשר האירועים יחמירו וידחקו אותנו למלחמה, אין ספק שהעם הזה יחבור לאויבינו. אם הוא ימשיך להתרבות בקצב זה, ארץ גושן לא תספיק לו, ואז עם ישראל ייאבק בנו כדי לצאת מגבולות ארץ גושן ולהציף את מצרים. בצורה זו ידחוק העם האורח את העם המארח'. כך הוציאו [המצרים] עלינו דיבה והציגו אותנו כבוגדים חסרי כבוד.
"אשרת התושב [של עם ישראל] נקנתה בעבודה קשה. פקידי המיסים הטילו מס [אפילו] על האוויר שנשמו בני הגזעים הזרים. קנטרנויות והטרדות נגד היהודים הפכו לכלל, במטרה להעליב אותם ולייסר אותם. אורגנו עבודות כפייה למען המדינה. מתוך דאגה לעתיד נבנו מחסנים ממלכתיים עבור פרעה. אירוניה עצובה היתה העובדה, שצאצאיהם של יוסף ואֶחיו היו עבדים עבור המלאי, שלהקמתו פעל יוסף עצמו במטרה להציל את המצרים מסכנת המוות ברעב שנשקפה להם".
והנה, אחרי שנים נוראות אלו, מגיעה בשורת הגאולה. לאחר ההתגלות בסנה, חוזר משה למצרים וכמצוות אלוקים - קורא לזקני העם ומוסר להם את הדברים. הזקנים מאמינים מיד, בעוד לפשוטי העם צריך משה להוכיח את אמיתות דבריו באמצעות האותות שקיבל בסנה - הפיכת מים לדם, הפיכת מטה לנחש והפיכת ידו למצורעת.
משה הצטווה לבוא אל פרעה מלווה באחיו אהרן ובזקני ישראל. התורה אינה מנמקת ציווי זה, אך סביר להניח שיש כאן עניין ארצי פשוט: על משה להראות שהוא אינו מייצג את עצמו אלא את כל העם. זקני ישראל היו המנהיגים המוכרים וכנראה שגם בעלי זכויות מסוימות של ייצוג העם המשועבד בפני השלטון המצרי.
אך מה קרה בפועל? "ואַחַר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה: כה אמר ה' אלקי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר". והיכן הזקנים? היכן אותם מנהיגים שרק לפני רגע האמינו לבשורת הגאולה מבלי לבקש הוכחה כלשהי?
המדרש, שלעיתים קרובות רואה למעשה את עומק הפשט בצורה הטובה ביותר, משיב על כך. רש"י מביא את הדברים: "אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאַחַר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין [=לארמון]".
פרופ' נחמה ליבוביץ מתארת בלשונה הציורית הנפלאה את אשר התרחש: "את בשורת הגאולה קיבלו כולם וגדולה ההתלהבות. גדול האמון במשה ובאהרן, הוחלט 'פה אחד' לבוא אל פרעה, לבקש ממנו 'נלכה נא' וללכת אחרי משה ואהרן.
"ולמחרת יוצאים ללכת אל פלטרין של פרעה, והנה מתחילים הספקות לכרסם: הישמע פרעה, היש סיכויים, האמנם תועיל ההליכה, האם 'כדאי' הדבר? ובכלל גדולה הסכנה לבוא לפני פרעה בבקשות, ומתחילים בודדים להשתמט אחד-אחד. לא על-פי החלטה, לא פה אחד, כי אם בבושת פנים, כמתגנבים. וככל שמתקדמת המשלחת, וככל שמתקרבים לפלטרין, וככל שמתרבים השוטרים העומדים סביב פלטרין פרעה, וככל שמתקרב הרגע בו יצטרכו לעמוד מול פרעה, כן קטן והולך מספר המפגינים.
"ובבואם - והנה משה ואהרן לבדם, יחידים הם מול מלך האימפריה המצרית כולה, מול התקיף שבבני אדם. הם לבדם, שני זקנים, בלי חיל, בלי כוח, בלי עורף, שהרי אף נציגי אותו עם אביון ודל שלמענו באו - אינם איתם. האמנם בודדים הם? אומר הפתגם: 'מי שהאמת איתו, הוא הרבים - ואפילו הוא יחידי'".
אך רש"י אינו עוצר כאן. יש שכר ועונש, יש גמול על עשיית הטוב ויש גמול על עשיית הרע, והחשבון תמיד מתאזן - לעיתים מיד, לעיתים כעבור זמן מה, לעיתים לאחר דורות רבים. במקרה הזה, קיבלו הזקנים את עונשם בתוך פחות משנה ובפומבי: "ובסיני נפרע להם - 'וניגש משה לבדו והם לא יגָשו', החזירום לאחוריהם".
במעמד הר סיני מקבל משה לבדו את הזכות לעלות אל השכינה שירדה על ראש ההר. הזקנים מבקשים לבוא עימו, אך לעיני כל העם הם מצטווים לשוב על עקבותיהם. לא באתם כאשר נדרשתם - לא תתקבלו כאשר תרצו.
הרי לנו עוד מוסר שמלמדת אותנו התורה, כאילו בדרך אגב. למנהיגים יש אחריות והיא נמדדת דווקא בשעת משבר ומצוקה. אין זו חוכמה גדולה להתייצב בשורה הראשונה בטכסים, בחגיגות, בגזירת הסרט. גדולתו של מנהיג היא בעמידתו בראש העם בשעותיו הקשות, בנטילת סיכון עצמי למען שולחיו.
מי שאינו ניצב בחזית בעת צרה, אל יתפלא שיידחק לאחור בעת רווחה. ומי שאינו מסוגל להבין זאת בעצמו, מן השמים ילמדו אותו את הלקח. המשתמט מחובתו בצנעה, יאבד את כבודו בפרהסיה.
