הדיון המתמשך בפרויקט הגרעין האירני, מעלה לא פעם גם תהיות באשר למצבה המוצהר של ישראל בתחום זה. הצהרות מן החודשים האחרונים של שר ההגנה החדש של ארה"ב ולאחריו ראש הממשלה אהוד אולמרט, סיפקו רוח גבית משמעותית לאלה הטוענים כי הטלת איפול על עובדת המצאות נשק גרעיני בישראל, באם קיים נשק שכזה, מהווה פגיעה מהותית ובלתי סבירה בזכות הציבור לדעת ובמיוחד לאור עקרונות חופש המידע, כבוד האדם וחירותו ושלמות הגוף העומדים ביסוד שיטת משפטנו.
טענה זו מסתמכת בין השאר, על פרסומים בינלאומיים וישראלים רבים המעידים על המצאות כלי נשק גרעיניים ופיתוח כלי נשק שכאלה בתחומי מדינת ישראל, בעוד שמדיניות הממשלה הרשמית היא איפול גמור בכל הנוגע ליכולתה הגרעינית-צבאית של מדינת ישראל. זאת יש לומר, למעט חריגות שונות שהתרבו בשנים האחרונות והנתונות לפרשנות כזו או אחרת, כמו האמירות מן השבוע שעבר.
האוחזים בטענות אלה, סבורים כי המשך מדיניות האיפול כפי שהיתה נהוגה בעבר ועודנה נהוגה על-ידי ממשלות ישראל ושלוחיהן, פוגעת פגיעה מהותית ובלתי סבירה באופן קיצוני בזכויות יסוד של כלל אזרחי המדינה ובמיוחד בזכויותיהם של אלה העלולים להיפגע פגיעה ישירה מתהליך פיתוח נשק שכזה בלא פיקוח ודיווח הולמים. מעבר לכך, יש המוסיפים כי מדיניות האיפול עצמה, היא הגורמת נזק ביטחוני בל ישוער לתושבי מדינת ישראל וכי האינטרס הביטחוני מחייב גם הוא חשיפה של קווי הפעולה העקרוניים בתחום פיתוח הנשק ומדיניות הגרעין הישראלית, למען השגת יציבות ביטחונית וקרבה ודאית יותר לשלום הציבור כפי שנדרש במדינה כמו ישראל.
בשאלת היקף ומהות הסמכות השיפוטית בביקורת על החלטות מנהליות הנוגעות לבטחון המדינה, דן כבר בית המשפט העליון בעבר. בבג"צ 680/88 מאיר שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, קבע הנשיא הפורש אהרן ברק את עמודי התשתית לביקורת בית המשפט על החלטות מנהליות כשאמר כי "אין כל סיבה, שבית המשפט המינהלי לא יבחן, באמות מידה של חוקיות, את מלוא ההיקף של שיקול הדעת המינהלי, שאם לא כן, יישארו תחומי שיקול-דעת, החסינים מביקורת שיפוטית. חסינות זו סופה להוליד אי-קיום החוק, שכן באין דיין אין דין. אכן, מן הראוי הוא להשקיף על שיקול הדעת המינהלי מזווית הראייה של הדינים, הקובעים את חוקיות שיקול הדעת".
לא זאת בלבד אמר שם ברק. הוא המשיך ואמר כי, "האופי הביטחוני של שיקול הדעת המינהלי הרתיע בעבר מפני ביקורת שיפוטית. שופטים אינם אנשי ביטחון, ואל להם להתערב בשיקולי הביטחון. במשך השנים הובהר, כי אין כל ייחוד בשיקולי הביטחון, לעניין ההתערבות השיפוטית. שופטים אינם אנשי מינהל, אך עקרון הפרדת הרשויות מחייב אותם לפקח על חוקיות החלטותיהם של אנשי המינהל". הטיעון המרכזי אותו יש להביא בהקשר דבריו אלה של ברק הוא כי מניעת מידע בנושאים הקשורים במדיניות הגרעין הישראלית, חורגת מסבירות שבהפעלת שיקול הדעת ואף אינה עומדת בתנאי הסף למניעת מידע שהם בין השאר "ודאות קרובה לפגיעה ממשית" שגובש בפסיקה לאורך השנים.
מראה התשתית החוקתית שנקבעה ועוגנה בסעיפי חוקי היסוד וחוק חופש המידע, ניכר בבירור כי עקרון חופש המידע, הינו עיקרון אשר זכה להכרה מפורשת על-ידי המחוקק. אומנם חוק חופש המידע, אינו בדרגתו הנורמטיבית של חוק יסוד ואין הוא עומד על אותו דרגש נורמטיבי עליון בזכות עצמו. למרות זאת, ניתן לומר כי על חוקתיותו של עקרון חופש המידע, ניתן ללמוד מתוך האמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובכלל זה בפסיקה שניתנה בעקבותיו מפי בית המשפט העליון.
שם נקשר חופש המידע כבנה של הזכות לחופש ביטוי וזאת ניתן גם ללמוד מגלגולי עבר להצעות חוק בעבר אשר קשרו את השניים. הכרתו זו של המחוקק בעקרון כחוקי, מעמידה באורו גם את ההחלטות המנהליות המתקבלות לעניין מדיניות הגרעין של ישראל.
מידע נרחב אודות יכולתה הגרעינית של ישראל פורסם ועודו מתפרסם תדירות בחו"ל ואף בישראל ובאישורה של ממשלת ישראל ובהם המקורות כגון ספריהם של אבנר כהן, פרופ' אהרונסון, ג'אבר, סימור הרש, נקדימון ואחרים. באם היתה רואה מדינת ישראל חשש מהותי בפרסום מידע זה, סביר שהיתה פועלת למניעת הפרסומים בעולם, לא כל שכן בישראל עצמה ובשפה העברית. זאת ועוד, יכול כיום כל בן דעת לדלות מידע לא מבוטל הזמין לכל יד באמצעות רשת "האינטרנט". אתרים אלה נושאים בחובם תיאורים מדוייקים, הכוללים מיקום קואורדינטיבי, תמונות לווין, רשימות תכולה וניתוחים אסטרטגיים בכל הנוגע ליכולותיה הגרעיניות של ישראל. מידע זה נגיש לכל ואינו נחסם על-ידי כל גורם ישראלי. מדינת ישראל גם לא טרחה מעולם להכחיש את האמור במקורות אלו.
אין כל עדות או תמיכה בהשערה שפומביות תוכנית הגרעין הישראלית תביא ליצירת ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה, שכן כבר עכשיו ידועות גם בעולם הערבי עובדות היכולת הכללית הגרעינית של ישראל ולא נעשו במישור זה כל צעדים נגדה במשך עשרות שנים. לעומת זאת, סבירות הסיכונים העולים מחוסר פיקוח פומבי והעברת מידע על הסיכונים האזרחיים הצפויים לאזרחי המדינה בעקבות פיתוח ואחזקת כלי נשק גרעינים, עולים בחומרתם על הנזק העלול להגרם מפומביות המידע הנוגע לתוכנית הגרעין הישראלית. זאת, על-רקע פרסומים הנוגעים לרמת הקרינה העולה באופן מתמיד באזור הכור בדימונה, מקרים לא מבוטלים של מחלות-עוקבות-קרינה של עובדי המתקנים הגרעיניים, הצבת ראשי נפץ גרעיניים בלב ריכוזי אוכלוסיה והתקלות הצפויות בעת שינוע, שימוש וייצור כלי נשק גרעיניים בהתחשב בצפיפותה וגודלה של מדינת ישראל ועד לנושאים הנוגעים למדיניות תקציבית והקצאת משאבים צבאיים על חשבון נושאים אחרים.
למרות זאת, דומה כי לאורך השנים, העדיף בג"צ להתרחק מעיסוק יתר בנושאי ביטחון רגישים והעדיף להפעיל את שרביט ביקורתו בתחומים אחרים. פסיקתו מן העת האחרונה בעניין חוקתיות חסימת הפיצוי בשל פעולות בלתי לוחמתיות, משדרת סוף סוף מסר אחר ומעודד בהקשר זה. זו אחת מאותן פסיקות בודדות המציבה גבולות לרשות המחוקקת והמבצעת, גם כשמדובר בנושאי ביטחון וצבא. למרות זאת, דומה כי פסיקה בנושאי מדיניות הגרעין הישראלית עדיין רחוקה מאיתנו אף יותר מפצצה אירנית אפשרית.
