מה שסוניה לא הבינה

אילו היו יותר צעירים, הידיעה הראשונה על הקרע ביניהם היתה מתפרסמת בטורי הרכילות בנוסח: "שמעון וסוניה כבר לא"! אלא ששניהם כבר לא צעירים, ומתקרבים בצעדים מדודים לגיל תשעים, והידיעה המפורטת (לא הראשונה) על הנתק ביניהם, פורסמה בכתבת ענק בעיתון הנפוץ תחת הכותרת: "זוג או פרס".

מתוך הכתבה: "מקורבת אחרת לנשיא מספרת כי גם כשהוא בסביבת בייתו בצפון ת"א הוא מעדיף לא לישון שם. הנתק ביניהם אמיתי והחל למעשה ברגע שהתמנה לנשיא. כשפרס בת"א ועייף מכדי לחזור לירושלים, הוא מעדיף לישון במלון דן". סוף ציטוט. (ידיעות-אחרונות, 11.01.08).

שמעון וסוניה "פרודים". מאחר שאני משוכנע שיש בביתם שברמת אביב יותר מחדר שינה אחד, דהיינו, היו יכולים לישון בשני חדרים נפרדים - אני מסיק מכך, שיש ביניהם מטען רגשי כבד ומעיק. כנראה שפרצופה של סוניה על הבוקר, לא עושה טוב לנשיאנו שמעון, ואולי להפך.

לא הייתי מתעסק עם הזוגיות של שניהם אלמלא הסיבה לפרידתם. שימו לב לציטוט הבא מתוך הכתבה (סוניה): "אני לא רוצה שתהיה יותר נשיא, די, תבוא הביתה. אני רוצה שתהיה איתי מהבוקר עד הערב, אני רוצה חיים נורמאליים. לא רציתי שתהיה נשיא. תתפטר"! פרס השיב: "לא בא בחשבון" סוף ציטוט.

במילים פשוטות, סוניה הציבה אולטימטום בפני בעלה: או אני או שררה. מה שסוניה לא הבינה שאין מציבים אולטימטום בפני נרקומנים. אלה לעולם לא מתלבטים. ההתמכרות מחקה להם את היכולת לבחור. ושמעון פרס הוא נרקומן השררה האולטימטיבי. אין שום דבר עלי אדמות שיכול לשכנע אותו לוותר. גם אם היעד אל צלחת השררה מחייב זחילה, תחבולה או רמאות. מפני שהשררה היא סם חיים מבחינתו. בלעדיה, אין לו חיים.

הסיפורים שמכר לנו עשרות שנים על "אני מכבד את רצונה של סוניה", הם שקר. אילו באמת כיבד את אשתו, היה נעתר לתחינתה. מגיע לאישה שוויתרה לו במשך חמישים שנה, שיוותר, ויאפשר לה לחוש לראשונה בחייה מהי זוגיות נטו. היא כבר לא אישה בריאה. כמה ימים לפני שהכריז על מועמדותו לנשיאות, היא אושפזה בביה"ח, ומצבה הוגדר כקשה. הנרקומן כסס ציפורניים עד שאשתו תשתחרר. באותו יום שהשתחררה (30.05.07), הכריז על מועמדותו.

מי שמצוי בעניינים יודע: לנרקומן אין אלוהים. הוא לא מתבייש מכלום, לא נעלב לעולם, וכל הווייתו מכוילת לנושא אחד בלבד. ואם כדי להשיגו הוא נדרש לשקרים או למעשים בלתי כשרים- אין לו רתיעה מוסרית. בול שמעון פרס.

ניצחונו על רובי ריבלין וקולט אביטל הושג בדרך בלתי כשרה. קמפיין הבחירות שלו, היה רצוף הפחדות, קומבינות, תככים, איומים, ואתנן. הכול, בגיבוי ושיווק אגרסיבי של ראש הממשלה והתקשורת.

קבלו כותרת: "ח"כ מקדימה שלא יתמוך בפרס, יחוסל פוליטית" (הארץ, 01.06.07). מדובר בשלושה ח"כים: עמירה דותן, מרינה סולודקין, וזאב אלקין. לעיתונאי שחר אילן אמרה דותן: "אני מתביישת במפלגתי". קבלו עוד כותרת, והפעם ממי שהתמודדה מול פרס: "קולט אביטל: תומכי פרס איימו עלי" (מעריב, 12.06.07).

אבל לא רק איומים והפחדות דחפו את בחירת פרס. גם אתנן של מיליונים לשס. כותב בעניין הזה צבי לביא: "משולם נהרי הוא אחד האדריכלים אם לא המוביל, שריפדו את דרכו של פרס לנשיאות. התמיכה בו לא ניתנה בחינם. לכל מחווה שנדרש מהגוש החרדי יש מחיר" (Ynet 15.06.07). מדובר בחוק שמחייב את הרשויות המקומיות לתמוך בכל מוסדות החינוך החרדים, רובם פרטיים (אם שאלתם) עלות החוק, לפי הערכות השלטון המקומי כ-400 מיליון ש"ח בשנה.

מסתבר שכאשר התקשורת מגבה ותומכת, (כמעט) שום דבר לא יכול לסכל את רצונה. מנקודת מבט אובייקטיבית, זקן בן 85, שמתמודד על כהונה רמה של שבע שנים, זה שיא עולמי. אין דבר כזה בהיסטוריה החדשה. בעיניי, ויש לי הרגשה שבעניין הזה סוניה ואני חושבים אותו דבר - זהו שיא השיאים של החוצפה האנושית. במיוחד אם אנחנו זוכרים את ההשפלות שהאיש הזה עבר.

אין פוליטיקאי בישראל, זולת פרס, שעמד מול ציבור, ואלה השליכו עליו עגבניות וביצים סרוחות. וזה בימים שמחירן הרקיע שחקים. על זה תוסיפו את "הזובור" שהעביר אותו אהוד ברק בטרם השליך לעברו את "העצם" שהתקשורת כינתה "המשרד לפיתוח-אזורי".

אחרי שהפסיד לעמיר פרץ, שיגר אליו ירון לונדון מסר בהיר. תחת הכותרת "די שמעון, זמנך חלף" כתב לונדון: "את חרדת הכבוד כלפי איש זה, תחליף עד מהרה תחושת מיאוס. את ההתפעלות מחיוניותו, יחליף הרצון לסלקו מעל פנינו, למחוץ אותו, כפי שמוחצים דבורה זמזמנית". והוא מסיים בתחינה: "הרפה מאיתנו שמעון" (ידיעות אחרונות, 28.11.05). ... "למחוץ אותו כפי שמוחצים דבורה זמזמנית", הוא כתב.

בימים שאמר לתקשורת "בשביל מה אני צריך את זה", כתב עליו פרופסור יחיעם וייץ: "מדובר באדם שמוכן לעשות הכול כדי לקבל תפקיד שיש בו שררה. קשה למצוא אדם עם שאיפת כבוד כה אדירה כמו פרס. כדי לממש את זה, הוא מוכן לחצות את כל הקווים האדומים" (Ynet ,05.06.07).

ועוד מאותו מאמר: "... הדבר השני שפרס מוכן לעשות, מדכדך עוד יותר: יכולתו המדהימה לספוג את כל העלבונות כדי להישאר ליד קרן השפע של השלטון". מנקודת מבטו של פרופסור וייץ, פרס הוא שיאן עולם: "ניתן איפה להגיע למסקנה, שפרס יכול להיות נשיא מצוין בארץ גינס, אך לא במדינת ישראל" מסכם וייץ.

רבים לא זוכרים, אבל אחרי התפטרות מצנע מהנהגת העבודה, הוא "קיבל" (לא נבחר) את תפקיד היו"ר, רק לאחר שהתחייב פומבית, לא להתמודד על הנהגת המפלגה. בראיון לדן מרגלית (מאי 2003) הוא אמר: "שבעתי התמודדויות. אני לא מחפש יותר תפקידים. אני כאן, כדי לשקם את המפלגה". נו?!?

לא רק שהפר את ההתחייבות שלו תוך כדי גיוס תרומות בלתי חוקיות (שלוש מאות עשרים אלף דולר) - אחרי שהפסיד, לא כיבד את ההכרעה, וערק לקדימה. סוחר השררה הגדול אריאל שרון הזמין, והנרקומן עט על ההזדמנות. אחיו הגזען, הקבלן גיגי פרס, הסביר את התחושות: "הפלנגות מצפון אפריקה השתלטו על המפלגה".

אלוהים סגר את החשבון עם שרון, ופרס מצא את עצמו נתון לחסדיו של אולמרט. נרקומן שררה בזכות עצמו. אחרי הפיאסקו בלבנון, ופרסום דוח הביניים של וינוגרד, היו דיבורים על החלפת אולמרט בשמעון. רק בגין הפחד של ראש הממשלה שמא פרס יסניף מהצלחת שלו, נולד הרעיון להריץ אותו מול רובי ריבלין.

סיכום ביניים: (רוב) הציבור אוהד אותו, התקשורת מפרגנת לו, ובעולם פורשים שטיח אדום לרגליו. אבל מי שמכיר אותו באמת, זוהי סוניה. והיא את דעתה האמיתית עליו אמרה באמצעות האולטימאטום. אני עם סוניה...