"איתי שלי, אבא אוהב אותך מאוד ועושה מאמצים רבים שיהיה לך טוב בעתיד. אני לא רוצה להחמיר את היחסים עם אמך, שחוסה תחת כנפי החוק והמערכת כולה, וממנה מקבלת את כוחה לשלוט על דרך גידולך". זהו רק משפט אחד שהייתי כותב לבני הקט, לו הבין את כל העניינים המתרחשים סביבו בעקבות הגירושין של הוריו.
להפעיל את חוק ההתיישנות
"לא באו ההורים לידי הסכם... רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים... כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". כל הורה גרוש מכיר את סעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, שמוכר יותר כ"חזקת גיל הרך". משפט אחד שמכיל בתוכו כל כך הרבה אמוציות, מאבקים, מרירות רבה ובעיקר מנוגד לטובת הילד.
הרציונל לקביעת חזקת הגיל הרך, שנחקק בשנת 1962, היה נעוץ בגישות הפסיכולוגיות שרווחו באותה עת. החוק תאם את המציאות החברתית דאז, שבה גברים פרנסו, בעוד שנשים תחזקו את משק הבית וכמובן גם את הילדים.
מאז חלפו 45 שנים, וברוב מדינות המערב בוטלה החזקה מדברי החקיקה, משתי סיבות: א. בגלל ההכרה שהחזקה פוגעת בשוויון בין בני הזוג בכל הנוגע ליישום אחריותם כהורים ובמעמדן של הנשים כשוות זכויות. ב. עקב התפיסה החדשה של זכויות הילד.
מתכונת של משמורן יחיד
הפרקטיקה הנהוגה בישראל כשהורים מתגרשים היא מתכונת של הורה משמורן יחיד: הילד נמצא בהחזקת אחד ההורים ורואה את ההורה האחר במסגרת הסדרי ראייה. מתכונת זו מתאימה כשאכן יש הורה מטפל והורה מפרנס, אבל כשחלוקת התפקידים במשפחה שונה (וכיום היא הולכת ומשתנה - אמהות גם עובדות ואבות גם מטפלים), הרי שנוצרת בעיה באותם מקרים שבהם כל אחד מההורים מבקש להיות ההורה המשמורן. גם במקרים שבהם שני ההורים עובדים במשרה מלאה, המתכונת הזו אינה מתאימה, שכן היא מטילה את עול הטיפול בילדים על הורה אחד בלבד.
על-פי מתכונת זו, יש להכריע בין ההורים מי יהיה המשמורן. זהו לב הבעיה: הצורך להכריע בין ההורים, גורם למערכת המטפלת לפעול בדרכים שאינן תמיד לטובת העניין. הוא גורם להורים להחריף את המאבק ביניהם, כיוון שכל אחד מההורים רוצה "לנצח" את ההורה השני, והוא גורם להחלשת הקשר של הילד עם אחד ההורים. כך יוצא שבמקום לפעול לכך ששני ההורים ימשיכו לקחת חלק פעיל בחיי הילד ולעודדם לשיתוף פעולה לטובת הילד, המערכת עושה ממש את ההפך. אין ספק שדרך זו היא מתכונת שגויה, הפועלת נגד טובת הילד שהוריו נפרדו.
הגדרת הבעיה מהווה חצי מהפתרון
הכורח להכריע בין ההורים מחייב את בית המשפט לאמץ כלי הכרעה שתוקפם נתון בוויכוח: טובת הילד (עמומה ונתונה לפרשנות), בדיקת המסוגלות של ההורים (ויכוח מקצועי נוקב בין הפסיכולוגים על תקפותה ומהימנותה), תסקיר הסעד, אשר כולם נערכים בצילה החד-משמעי של חזקת הגיל הרך. מתכונת ההורות היחידנית שגויה באופן עקרוני, כי היא מבקשת להכתיר הורה עיקרי. יותר מכך, יישומה בישראל לוקה בחוסר סבירות גדול עוד יותר, כי חזקת הגיל הרך קובעת שברוב המקרים האם תהיה ההורה העיקרי. הוודאות הזו מרחיקה במקרים רבים אבות ממעורבות בחיי הילד ומעמיסה עול לא הוגן על האמהות, ובמקרים אחרים מעוררת מאבק קשה בין ההורים, שפוגע בילד באופן משמעותי.
קיימות שתי הנחות יסוד ביחסי הורים וילדים, שאין חולק עליהן:
- הנחת יסוד ראשונה: לשני ההורים יש חשיבות רבה בעיני הילד. מחקרים של ג'ואן קלי משנת 2007 ושל באוזרמן משנת 2002 בתחום הפסיכולוגיה מראים בבירור כי ילדים הנתונים באחריות הורית משותפת מגלים דרגת התפתחות הקרובה במידה רבה יותר לדרגת ההתפתחות של ילדים הגדלים במשפחות שבהן יש שני הורים. כמו כן עולה מן המחקרים, שבמרבית המקרים שני ההורים הם הורים סבירים וטובים, וחשיבות הקשר הטוב של הילד עם שניהם היא קריטית להתפתחותו התקינה.
- הנחת היסוד השנייה: יש חשיבות רבה לשיתוף הפעולה בין שני ההורים בכל הקשור לילד ולטובתו. מחקרים מראים שילדים להורים גרושים ניזוקים בצורה חמורה מהמאבק בין ההורים, לאו דווקא מהגירושים עצמם. המשמעות של הנחות אלה היא: לטובת הילד יש לפעול לכך ששני ההורים ימשיכו לקחת חלק פעיל ומרכזי בחייו, ויש למנוע או לצמצם ככל האפשר את המאבקים ביניהם.
האתגר: הורות משותפת
גישה מודרנית שאומצה כבר במדינות שונות (Shared Parenting) היא מתכונת ההורות המשותפת בעולם. היא מתאימה כששני ההורים מבקשים לקחת חלק באחריות לילד, היא מעודדת הורים להגביר מעורבותם בחיי הילד, היא מאפשרת מגוון הסדרים בהתאמה לכל משפחה והיא מממשת את שתי תפיסות היסוד: קשר עם שני ההורים ועידוד שיתוף הפעולה בין ההורים. הורות משותפת פירושה חלוקת האחריות בין שני ההורים, כך שכל אחד מהם נושא בחלק משמעותי מהאחריות בכל תחום. אם במתכונת המשמורת היחידנית ביקשנו להכריע ושאלנו: מיהו ההורה העדיף, במתכונת ההורות המשותפת אנחנו שואלים: איך תתחלק האחריות לילד בין שני ההורים.
על ההורים מוטלת האחריות להגיע להסכמה על אופן חלוקת האחריות ביניהם. יש לכך חשיבות רבה: ההסכמה מגבירה את הנטייה לעמוד במחויבויות, והיכולת להגיע להסכמה היא בסיס לשיתוף פעולה בהמשך.
האם ניתן לעשות זאת כשההורים נתונים במאבק?
על אחת כמה וכמה. אומנם אין פתרון קסמים להשכנת שלום בין הורים מתגרשים. אולם יש דרכים וכלים שיכולים להביא להפחתה של עוצמת הקונפליקט במקרי גירושים שונים, לעיתים אמצעים אלה יוכלו למנוע מהקונפליקט להחמיר ולעיתים למנוע אותו לגמרי.
הדרך ליעד זה חייבת להיות מבוססת על רעיון מרכזי אחד: הימנעות מקביעת "הורה עדיף" מבין השניים, ועידוד ההורים להסכים ביניהם על חלוקת האחריות ההורית ביניהם.
ועוד משהו קטן לילד הפרטי שלי: איתי שלי, כולי תקווה שכאשר אתה תהיה כבר גדול, דברים יפעלו אחרת, והמערכת תפעל למנוע סכסוכים מיותרים בין הורים מתגרשים הפוגעים בילדים עצמם.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
