במשך כמאה שנים תמימות - ממחצית המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 - הוגלו, בחשאי, עשרות-אלפי נשים יהודיות, ממזרח-אירופה לארגנטינה, כדי לעסוק שם בזנות. על סחר הנשים הזה פרס את חסותו ארגון הסרסורים היהודים, שנשא את השם "צבי מגדל".
מצבן הכלכלי הירוד של הקהילות היהודיות במזרח-אירופה הוא שהפך את הנערה היהודיה לטרף קל לסוחרים, שהבטיחו לצעירות מוצא מחיי העוני של השטעטעל, באמתלה של שידוך כשר ליהודי אמיד בבואנוס-איירס, או עבודה כמטפלת במשפחה יהודית בבירת-ארגנטינה.
הפולניה
את סיפור הנוכלות והרמייה הזה מגולל, לראשונה, הספר "הפולניה", בשפה הספרדית, פרי-עטה של הסופרת היהודיה-ארגנטינאית, מירטה שלום. זמן קצר לאחר פירסומו, הפך הספר האותנטי והמרתק על העולם התחתון של בואנוס איירס, שבין שתי מלחמות העולם, לרב-מכר ברחבי ארגנטינה כולה.
מאחורי כינוייה של "הפולניה" מסתתר שמה המלא של גיבורת הספר, רחל ליברמן, המגוללת את סיפורה של חבורת הגנגסטרים היהודים, שהבריחו נשים יהודיות מפולין לבואנוס איירס, באמתלה שידאגו להן לפרנסה מכובדת, כשלמעשה הן נשלחו היישר לשוק הזנות.
הספר, שעדיין לא תורגם לעברית, הפך במהרה לרב-מכר גם בקרב האוכלוסיה הלא-יהודית בארגנטינה. מתוארות בו, לפרטי-פרטים, דמויותיהן הססגוניות של הנשים, המופיעות בכינוייהן המקצועיים ובשיטות עבודתן, ויחד עימן מתפרסמים גם שמותיהם המפורשים של הסרסורים שניהלו את שוק הבשר הזה.
מעשה בטבעת
ואריאציה על אותו נושא הוא ספרו של הסופר הישראלי, אילן שיינפלד, "מעשה בטבעת", שראה אור מאוחר יותר. בספר הזה, שמקורו בעברית, חושפת אספרנסה גנץ בפני בתה סוד נוראי: היא, אמה וסבתה היו זונות יהודיות! חייהן נכרכו בטבעת-כשפים, שהועברה מדור לדור, מאם לבתה, ושהתגלגלה מדנציג שבפולין ועד לבואנוס איירס. הטבעת נוצקה בידי צורף בעל סוד, כסגולה לריפוי מחלת הנפילה, והפכה למוקד של עימות מר בין שתי משפחות, כשהיא בולעת לתוכה חיים שלמים.
מאגיה יהודית, תשוקה ואובססיה, נמזגו כאן לספר עשיר וסוחף, כשתוך כך מתגלה שחברי ארגון הסרסורים "צבי מגדל" אספו אלפי צעירות יהודיות ממרכז-אירופה, סחרו בהן במכירות פומביות, וכלאו אותן בבתי-בושת לשארית חייהן. בשיא-פעילותו שלט הארגון במאות "בתים", ואף הקים בית-קברות ובית-כנסת, תוך שהוא צובר עוצמה כלכלית ופוליטית אדירה. מסתבר שהקהילה היהודית נבוכה מקיומם של בתי הזונות בקירבה, הפנתה עורף לצעירות האומללות, ועשתה הכל כדי למחוק את הפרשה האומללה מן הזיכרון הסלקטיבי.
בגופן ובנפשן
בספר השלישי, "בגופן ובנפשם", פרי-עטה של איזבל וינסנט (תורגם לעברית על-ידי חנה עמית), מובא סיפורן הטרגי של שלוש נשים יהודיות, שנמכרו לזנות בבואנוס איירס. הספר מתחקה אחר הצד האפל של גל ההגירה הגדול ששטף את מזרח-אירופה, דרך סיפורן של שלוש נשים: סופיה חאמיס, שנישאה בגיל 13 לסרסור אייזיק בורובסקי, ונאלצה לעבוד עבורו בזנות, גם בשעה שהיתה בהריון; רבקה פרידמן, שעמדה בראש אגודה שייסדו הזונות היהודיות של בואנוס-איירס, ושביקשה להבטיח להן קבורה יהודית נאותה; ורחל ליברמן, שבעקבות דיווחיה עצרה המשטרה מאות מאנשי הארגון והחישה את התמוטטותו.
העדויות שמביאה המחברת על אטימות הסוחרים לסבלן של הנערות, האדישות ושיתוף הפעולה של הקהילות היהודיות במזרח-אירופה ובארגנטינה, והעובדה שהתופעה של הסחר בנשים קיימת גם היום - מטרידות ומצמררות.
ואולי סימבולי הדבר שבשנות ה-50 של המאה הקודמת חיבר המלחין הברזילאי, מוריירה דה-סילווה, סמבה מיוחדת לכבודה של הזונה אסתרה גלדקוביצר, שהתאבדה לאחר שנים של עבודה בזנות. בשיר מופיעה שורה ביידיש: "איך בין משוגענע פאר דיר" ("אני משוגע עלייך"). וכמו הסטריאוטיפ של הזונה הרוסיה בתודעה הישראלית, כך נהפכו הזונות היהודיות בדרום-אמריקה לחלק מהפולקלור, בעוד שהן עצמן נותרו שקופות.
