הזוג הבוגדני המוזר

תחת מעטה כבד של מדיניות "העמימות הגרעינית" שומרת ישראל מכל משמר, מזה שנות דור, את הסוד הביטחוני הכמוס ביותר שלה - האם כבר הפכה מעצמה בעלת ארסנל גרעיני התקפי, כפי שטוענים מקורות זרים, או שעדיין לא חצתה את הגבול וכל עיסוקה הוא רק בבדיקת היתכנות מימושה של "האופציה הגרעינית". לכאורה, לפחות בעיני העולם, מזה כעשרים שנה הערפול הגרעיני שעוטה ישראל על עצמה שוב אינו יכול להסתיר את הסוד, שהרי מרדכי ואנונו, שהועסק כטכנאי בקריה הגרעינית בדימונה, צילם במו ידיו את כל המתקנים הסודיים, הבריח את התצלומים לחו"ל ואף טרח לגלות לתקשורת העולמית כי למיטב ידיעתו יש בידי ישראל לא מעט פצצות אטום מבצעיות.

מאז אותה חשיפה גרעינית מביכה שפורסמה בכותרות הראשיות של העיתון הלונדוני "סאנדי טיימס" בידי התחקירן הבריטי פיטר הונאם, נחטף ואנונו בידי סוכני "המוסד" הובא לישראל, נדון ל-18 שנות מאסר ולא מכבר, לאחר שסיים לרצות את מלוא העונש שנגזר עליו, ללא כל הנחה, הוא שוחרר, אף כי בתנאים מגבילים ונאסר עליו לצאת מתחומי ישראל.

מי הוא מרדכי ואנונו? האם באמת היה אידיאליסט שביקש, בכל מאודו, להתריע נגד הסכנה הגרעינית הישראלית, או אולי לא היה אלא מרגל-בוגד שתכנן למכור תמורת בצע כסף, לכל המרבה במחיר, את הסודות הכמוסים של מולדתו, סודות שאותם התחייב, בחתימת ידו, שלא לחשוף לעולם.

רק מעט בני אדם שחרשו רע בחייהם - ריגלו, רצחו, שדדו, אנסו - מסוגלים להתייצב אל מול המראה, להביט בה, לראות את דמותם האמיתית, ולהודות: זה אני וכזה אני ואלה מעשי הרעים. רוב הפושעים מן הסוג הזה מנסים, לאחר מעשה, לטהר את השרץ בק"ן טעמים ולבנות תלי תלים של מניעים אידיאולוגיים או פסיכולוגיים למעשה הנפשע שהיה פרי עמלם. פושע מן הסוג הזה היה גם מרדכי ואנונו המנסה לצייר את עצמו, מזה שנים, בסיוע "שוחרי שלום" תמימים למחצה מכל רחבי העולם, כלוחם הכמעט אולטימטיבי נגד הסכנות הנובעות מהפצתו של נשק גרעיני, לוחם שהיה מוכן לאבד את חירותו תמורת מימוש חלומו.

כדי לדעת מי, באמת, היה מרדכי ואנונו חובה להפליג לאחור בזמן, לברר את העובדות האמיתיות ולראות איזו תדמית מסולפת, מוליכת שולל, נבנתה סביב מהות מעשיו של מרגל האטום - מרדכי הנוצרי.

כיפת הכור האטומי בדימונה

מרדכי ואנונו הגיע לישראל כילד ממרוקו, יחד עם הוריו במסגרת העלייה המאסיבית של סוף שנות החמישים. המשפחה מצאה את מקומה בבאר שבע. לאחר תום לימודיו בתיכון התגייס מרדכי הצעיר לצה"ל ולאחר שחרורו החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת באר שבע. בתום לימודיו מצא עבודה, כרבים אחרים מתושבי בירת הנגב, בתור טכנאי בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני) בדימונה. במהלך עבודתו זומן ואנונו פעמים מספר לקב"ט של הכור כדי להשיב על חשדות לפיהם שהוא מתרועע עם "חוגים בלתי רצויים" ואף הוזהר שלוש פעמים.

מה באמת הייתה הטינה כלפי המדינה שהתפתחה בנפשו של מרדכי הצעיר באותם ימים קשה לדעת כי האיש המופנם והמסוגר הזה שמר את רחשי לבו לעצמו. דבר אחד ברור: לקראת המועד בו הפסיק לעבוד בקמ"ג, מיוזמתו, הוא הבריח אל האתר מצלמה ועל-פי עדותו שלו, כפי שפורסמה ב"סאנדי טיימס", הוא צילם בחשאי עשרות תמונות מאתרים שונים במעמקי הקריה. באותם ימים, בראשית שנות השמונים, כנראה קץ ואנונו בעתיד שהיה צפוי לו בארץ והחליט לרדת. היעד המבטיח ביותר בעיניו היה אוסטרליה - ואליה אכן הגיע ב-1985.

כל מהגר לארץ חדשה יודע היטב כי הקושי העיקרי והראשוני הוא למצוא עבודה ולהיקלט בחברה המקומית. תחילה עסק ואנונו בעבודות מזדמנות שונות אך עד מהרה הבין כי אם רצונו להתערות - הוא חייב לחבור אל הקהילה. על אף העובדה שנולד וגדל במשפחה יהודית מסורתית, החליט ואנונו, שביקש להתנתק כליל ממקורותיו הרוחניים, לקרוע את עצמו מן היהדות. הוא פנה לאחד הכמרים בכנסייה במקום מגוריו וביקש להתנצר, מתוך הערכה כי הקהילה הנוצרית תאמץ אותו אל חיקה וכך יוכל להשתלב ולהיקלט בקלות במולדתו החדשה שאימץ לעצמו. ואכן ואנונו עבר את טקס הטבילה והתנצר. לימים, כאשר נודע הדבר להוריו בבאר-שבע, הם קרעו עליו קריעה ומבחינתם התייחסו אליו כאילו הלך לעולמו.

מזל הביש של ואנונו המשיך להתל בו גם באוסטרליה הרחוקה, כאילו הוכתב נתיב חייו בידי שמיים. אחד החברים בקהילה שאליה הצטרף מרדכי, הנוצרי החדש, היה עיתונאי, דרום אמריקני במקורו, שהועסק מספר פעמים בידי העיתון הבריטי "סאנדי טיימס". מתוך ניסיונות ההתקרבות אל הקהילה חבר ואנונו לעיתונאי הזה וסיפר לו את סודו הכמוס: על עבודתו בקמ"ג, על הצילומים שצילם ועל המידע שהיה ברשותו באשר ליכולת הגרעינית של ישראל. "החבר" החדש של ואנונו הבין שבדרך מקרה נפל לידיו "סיפור" ששווה זהב. כיוון שהכיר את שיטות העבודה המקובלות בתקשורת הבריטית, וחשב, ככל הנראה כי אם יצליח "למכור" את סיפורו של ואנונו תיפול גם לידיו חבילה נאה של מזומנים, הוא הסביר למרדכי הנוצרי-החדש מה האפשרויות הגלומות בסוד שהוא נושא עמו.

את תוצאות השיחות בין השניים באותם ימים אפשר לכנות "משא-ומתן עסקי" כיוון שמה שבאמת עניין את ואנונו, שלא עסק בעבודה קבועה ומקורות הכנסתו היו דלים למדי, הייתה השאלה: כמה יהיה העיתון מוכן לשלם תמורת מכירת סודות האטום של ישראל. כדי להשיג תשובה מדויקת פנה העיתונאי "הידיד" למערכת בלונדון, סיפר על התגלית המרעישה שהתגלגלה לידיו, כולל המידע המפורט על סודות הכור והצילומים, ושאל אם יש להם עניין בסיפור. המערכת העבירה את ה"טיפ" לטיפולו של התחקירן המנוסה פיטר הונאם.

מרדכי ואנונו אחרי שחרורו מהכלא

לימים, במסגרת תוכנית רדיו של הבי.בי.סי, על "הנשק הסודי של ישראל", סיפר הונאם על ראשית הקשר עם מרגל האטום הישראלי. בעקבות ה"טיפ" הוא טילפן לאוסטרליה ושוחח עם ואנונו שהציג את עצמו כטכנאי בכור האטומי בדימונה. ואנונו הסביר להונאם שבמסגרת קמ"ג עבד במפעל להפרדת פלוטוניום, אחד היסודות הכימיים המשמש לייצור כלי נשק גרעיניים. ואנונו טען שיש בידיו צילומים רבים מכל אתרי הכור החשובים והסודיים וכי הוא מוכן להעמיד אותם לרשות העיתון תמורת תשלום שעל גובהו עדיין לא סוכם דבר.

הונאם היה נדהם. באותם ימים העריכו רוב קהילות המודיעין בעולם כי יש לישראל יכולת גרעינית, אך מעולם לא הוצגה בפני מישהו הוכחה כה מוחשית החושפת את כל הסודות הכמוסים האלה שנשמרו במשך שנים תחת מעטה ביטחוני כבד ומדיניות של "עמימות גרעינית". הסיפור נשמע טוב מדי ותחילה עורר במערכת את החשד, כי מישהו מנסה "לעבוד עליה". בישיבת הנהלת המערכת הוחלט לעשות את הצעד העיתונאי המתבקש - לשלוח את הונאם לאוסטרליה כדי לנסות לבחון את החומר שהוצע למכירה. הונאם טס לאוסטרליה ופגש את ואנונו ואת ידידו "המתווך" ואף ראה את צילומי הסתר.

כל הדיוט לא מקצועי בתחום האטום שראה את התמונות שצילם ואנונו בחשאי - צילומים שפורסמו בתקשורת בכל רחבי העולם ולימים אף הוצגו במרוכז באתר FAS היוקרתי והמהימן (הפדרציה של המדענים האמריקניים) - יכול היה להאמין שהם צילומי אמת או לא להאמין בכך, הכל תלוי ברמת הידע המקצועי בתחום הגרעיני. פיטר הונאם לא היה מומחה אך על פניו נראה לו הסיפור מהימן.

כדי להיות בטוח שהסיפור לא "יברח" לעיתון אחר וכי הוא חוזר הביתה עם "השלל השמן" בידו כדי שאפשר יהיה לבדוק אותו לעומק, הוא הציע לואנונו לטוס איתו ללונדון, על חשבון העיתון, יחד עם ידידו העיתונאי, ולהביא איתו את החומר הסודי שממנו לא רצה להיפרד. הונאם הסביר כי אחרי שתיבדק "החבילה האטומית" בידי מומחי גרעין בריטים אפשר יהיה לדבר על מחיר העסקה. ואנונו שוכנע והשלישייה העליזה אכן טסה ללונדון. מטעמים של שמירת חשאיות אוכסן ואנונו, על חשבון העיתון, במלון כפרי מחוץ ללונדון וכל אימת שביקשו ראשי המערכת לשוחח איתו או לוודא פרטים מסויימים בסיפורו, הוברח ואנונו בחשאי למשרדי העיתון בלונדון.

לוח בקרת התפעול של הכור בדימונה

"סאנדי טיימס" הוא עיתון בעל שיטות עבודה רציניות. עורכי העיתון רצו מאוד לפרסם את הסיפור שעתיד היה, להערכתם, להרעיש את העולם, אך חובתם העיתונאית הכתיבה להם לבדוק את הדברים עד למידת הוודאות הגדולה ביותר. כדי לקבל מענה לשאלה אם הצילומים מציגים את האמת או שהם רק "תרגיל עוקץ", הם הציגו אותם יחד עם המידע שמסר ואנונו על הארסנל הגרעיני שפותח בישראל, בפני אחד מחוקרי האטום המובילים בריטניה וביקשו את חוות דעתו.

חוות הדעת קבעה כי "זה נראה אמיתי" אך לא הייתה חד-משמעית די צורכו של "סאנדי טיימס". מטעמים של זהירות מקצועית מירבית החליטה המערכת לבצע עוד בדיקה. תחקירן נוסף של העיתון נשלח לישראל בניסיון לאמת את הפרטים "האטומיים" שמסר ואנונו, על משפחתו, על מגוריו בבאר שבע, על לימודיו. אנשי "סאנדיי טיימס" העריכו כי יש בידם רק קצה חוט יחיד שבאמצעותו ניתן יהיה לנסות ולברר את העובדות.

פרס חשש מאד שמידע על "הבייבי" שלו - הכור בדימונה - יפורסם בהרחבה. כדי למנוע זאת כינס פרס את ועדת העורכים ובמסגרת דיווח Off the record ביקש מהעורכים לא לפרסם דיווחים שיגיעו ממקורות זרים על המידע שהביא ואנונו מהכור בדימונה. המידע על אודות מה שביקש פרס הגיע ל"סאנדיי טיימס" באמצעות עיתונאי ישראלי. התוצאה: העיתון הגיע למסקנה, לאחר שבועיים של התלבטות, כי סיפורו של ואנונו אמין והחליט לפרסמו".

דיווחו של יוסי מלמן היה תמציתי וקרוב מאוד לאמת. האמת הייתה זו: התחקירן של "סאנדיי טיימס" שהגיע לישראל יצר קשר עם אלי טייכר. אלי דיווח לי ושנינו נפגשנו עם העיתונאי בלובי של "הילטון" בתל אביב. אחרי שהציג את עצמו בפנינו ואף הזדהה סיפר לנו העיתונאי בתמצית את סיפור המידע שהציע להם ואנונו ואחר כך ביקש בקשה "פשוטה".

"בתור הכותבים של הספר שנפסל אתם בוודאי יודעים את האמת. אני מבקש שתאמרו לי את האמת: האם יש לישראל נשק גרעיני או לא ואיך אני יכול להשיג מידע על ואנונו".

אלי ואני היינו מבועתים. כדי שלא תהיה טעות אף לא להרף עין מיהרתי להשיב: "אין לנו כל מושג אם לישראל יש או אין נשק גרעיני. ולגבי ואנונו - אתה צריך לנסוע לבאר שבע ולנסות לברר היכן מתגוררת משפחתו ומשדם להמשיך בחקירותיך".

זה המקום להבהיר מדוע אחזה אותנו הבעתה. על-פי תקנות הגנה שעת חירום הנהוגות בישראל גם אם אדם מוסר מידע ביטחוני שקרי למי ש"אינו מוסמך" עלול מוסר המידע לעמוד לדין ולהיאסר על פגיעה בבטחון המדינה. עצם העובדה ששוחחנו עם עיתונאי שאותו לא הכרנו, שעלול היה לכתוב דבר שלא היה ולא נברא, כמו למשל שמסרנו לו מידע על פעילות הכור בדימונה - הייתה עלולה לגרום למאסרנו. וכיוון שלא רצינו להיכלא החלטנו להציג "כאילו" אנו משתפים פעולה. הבטחנו שנברר מה שאפשר ונחזור אליו.

כדי לבצר לעצמנו קו הגנה פעלנו בדרך מקבילה. אחיו של אלי היה קצין בכיר באמ"ן. אלי נטל על עצמו לדווח לאחיו ולבקש שיעביר את המידע למי שמוסמך לטפל בו. אני, מצידי, נטלתי על עצמי לטפל בבעיה במישור של הקשרים העיתונאיים. באותה תקופה הייתי אחד מהעורכים הבכירים של מעריב. פניתי לעורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק, סיפרתי לו את סיפור המעשה, וביקשתי שיעביר את המידע לראש הממשלה שמעון פרס. עידו הבין את חומרת העניין ומילא את בקשתי.

לא חלף זמן רב וחוקר שב"כ טלפן וביקש לפגוש את אלי ואותי. נפגשנו בדירתו של אלי. החוקר ניסה לדלות מאיתנו פרטים נוספים על מה ששמענו מן העיתונאי הבריטי ואנו שיתפנו פעולה. בסופו של דבר הפנה אלינו החוקר בקשה "צנועה".

"אני מבקש" - אמר - "שתגידו לתחקירן הבריטי כי הכל שקר ושכל הסיפור מצוץ מן האצבע".

"זו בקשה מוזרה ולא מוצלחת", השבתי. "אישית אינני יודע מה האמת. אבל גם אם אומר לעיתונאי שהכל שקר אני עובר על החוק. אני מוכן לומר לעיתונאי מה שתבקש אבל בתנאי אחד. שיהיה בידי מכתב התחייבות של ראש "המוסד" או של ראש השב"כ שכל מה שאעשה בפרשה זו, נעשה בסמכות וברשות. בלי אישור בכתב לא אומר דבר לאיש. לא אמת ולא שקר".

החוקר הבטיח להתייעץ ולחזור אלינו. לא עברה יממה והתשובה הגיעה: "איש לא ייתן לכם אישור בכתב, לא הראש ולא מי שמתחתיו".

"במקרה כזה" הבהרתי לחוקר "לא נשתף אתכם פעולה".

המשך המעשה רשום בספרי ההיסטוריה. שמעון פרס כינס את ועדת העורכים וביקש מה שביקש, כפי שכתב יוסי מלמן. אבל ההדלפה לא הייתה בדיוק הדלפה. עורך הארץ באותם ימים היה גרשום שוקן, שאחת מתכונותיו היסודיות הייתה שלא תמיד האמין למה שאומרים לו נציגי הממשל. כעיתונאי מנוסה ומדויק הוא ביקש לוודא את פרטי הסיפור. שליח הארץ בלונדון באותם ימים היה עיתונאי בשם אפרים צדקה. שוקן טילפן אליו, סיפר מה שסיפר, וביקש ממנו ליצור קשר עם מערכת "סאנדיי טיימס" ולברר פרטים נוספים. לימים הסתבר כי שאלותיו של צדקה היו בעיני מערכת "סאנדיי טיימס" האישור הסופי לאמיתות הסיפור. מכאן ועד הפרסום שהכה הדים עולמיים הייתה הדרך קצרה ביותר.

מחיר הסחורה הלונטת

במקביל להתפתחות הפרשה בישראל התקדם בלונדון המו"מ העסקי על התמורה שיקבל ואנונו בעבור "הסחורה הלוהטת". מה, באמת, היה הסכום שהציעה מערכת "סאנדי טיימס" לואנונו תמורת חשיפת סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל - זאת יודעים רק ואנונו ואנשי העיתון. אך המידע הזה נחשף, בסופו של דבר, בעת משפטו של ואנונו בישראל, כפי שפורסם בידיעות אחרונות (24.11.99) לאחר שאושר לפרסום בידי הצנזורה הביטחונית בישראל.

שני חוקרי שירות הביטחון הכללי שהעידו במשפטו של ואנונו תחת שמות הקוד "אלון" ו"יהודה" חשפו מעט משיטות החקירה המתוחכמות בפרשת ואנונו ויחד עם זאת גם הציגו את התשובה לשאלה באיזה מחיר היה ואנונו מוכן למכור את סודות הגרעין של מולדתו.

יהודה סיפר על שאלותיו שניסו לברר מה הייתה המוטיבציה של ואנונו לחשוף את הסוד. "שאלתי אותו", העיד יהודה, "האם היית מוכן למכור את המדינה תמורת 100,000 לירות שטרלינג? ואנונו השיב לי בשאלה: 100,000 שטרלינג? כל הדיבורים היו רק על 100,000 דולר". והוסיף יהודה: "ואנונו אמר לי שרצונו האמיתי היה לחשוף את פרצופה האמיתי של ישראל, המדינה המטורפת".

בסופו של דבר השתכנע העיתון באמיתות המידע שהציג מרגל האטום הישראלי והכסף עמד לעבור לחשבונו של ואנונו. לצערו הרב של ואנונו, יצרו גבר עליו והוא התפתה לנסוע לבילוי באיטליה עם צעירה בלונדינית העונה לשם "סינדי" שאותה פגש "בדרך מקרה" בלונדון. צעירה זו שהפילה את ואנונו בפח תשוקתו, לא הייתה אלא סוכנת "המוסד". מאיטליה, כידוע לכל, נחטף ואנונו והובא בספינה ישראלית לכלא שמור ומבודד בארץ. וכך, רק בדרך של מקרה רע, לא הצליח ואנונו להיפגש עם חבילת המזומנים הנאה שהעמיד לרשותו העיתון.

אלה העובדות שואנונו מנסה להסתיר במסגרת מסעו רב השנים והמתוקשר לצייר לעצמו תדמית כמעט אוטופית של שוחר שלום עלי אדמות המנסה למנוע מן העולם את הסכנות והפגעים הכרוכים בהפצתו של נשק גרעיני. מנסה, וככל הנראה מצליח, לפחות מן ההיבט התדמיתי. כך או כך על עובדה אחת אין מחלוקת: מרדכי ואנונו היה בוגד. ובוגד הוא בוגד.

ואנונו לא היה הבוגד היחיד בתחום ממלכת הסוד. "אחיו התאום" היה פרופסור מרקוס קלינגברג שטען, בראיון מפורט בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין לאחר שהייה רבת שנים בכלא הישראלי, כי בכלל לא היה מרגל, וכל מה שעשה היה פגישות מעת לעת עם שולחיו מן הק.ג.ב. שלהם סיפר כמה סיפורים בלתי מזיקים. ואם הוא מצטער על משהו הרי אין זה על הנזק הכבד ביותר שגרם למדינת ישראל אלא על הנזק שגרם לעצמו כאשר ממש אולץ, מסכן שכמותו, לבלות שנים רבות בכלא, חלקן בבידוד, ממש כמו ואנונו.

קו אחד מאחד את הזוג המוזר הזה - ואנונו וקלינגברג. שניהם נשאו במשרה ציבורית שבמסגרתה הגיע לידיהם מידע סודי ביותר על מה שיכול להיתפש כתוכניות האסטרטגיות-ביטחוניות של ישראל. שניהם התחייבו, בחתימת ידם, לשמור את הסודות האלה מכל משמר - ושניהם, ביודעין ובכוונה תחילה, הפרו את מחויבותם. כל אחד מהם, בדרכו ועל-פי מניעיו האישיים, ביקש "למכור" את הסודות שהופקדו בידיהם בנאמנות.

כיוון שאנו חיים בעולם עתיר חדשות קשות כמעט מדי יום ביומו, אנו נוטים לשכוח את פרטי הפרטים של אירועים מסעירים שהתרחשו בעבר. ועל כן, כאשר אנו מנסים להבין את אירועי ההווה, מן הראוי להזכיר מעט מן העבר.

מה היו המניעים הפסיכולוגיים והענייניים למעשיו של קלינגברג קשה לדעת. למרות טענתו כי לא קיבל תמורה כספית בתמורה למידע הסודי ביותר שמסר למפעיליו הסובייטים במהלך שנות עבודתו הרבות במכון המחקר הביולוגי בנס-ציונה, אפשר גם שלא להאמין לו. כל מי שמכיר את שיטות העבודה של הק.ג.ב. יודע כי כסף ואידיאולוגיה הם "הילך חוקי" בהפעלת מרגלים. סביר להניח כי גם במקרה של קלינגברג הכסף החליף ידיים והופקד בחשבונות בנק בחו"ל על שמו של הפרופסור "הנחמד". ואולי לא רק כסף. אולי עטפו אותו מפעיליו באפוד של כבוד ועיטורי גבורה שהעניקו לו במפגשים סודיים באירופה. רק לקלינגברג פתרונים, אך הוא בוחר, ממש כמו ואנונו, לבנות לעצמו תדמית של איש טוב, נעים הליכות, בעל חוש הומור, שבכלל לא עשה כל רע, אלא בסך-הכל רק נפגש עם כמה חברים מרוסיה וסיפר להם כמה סיפורים לא מזיקים, על מה שמתרחש בישראל בתחום המחקר הביולוגי. ממש סבא טוב שכל חטאו בכך שניסה להרדים את נכדיו, בלילות סופה ורעם, באגדות מארץ הפיות והמלאכים הטובים.

בכל הפרשה המוזרה הזו של מרקוס קלינגברג וחשיפתו התקשורתית בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין איש לא הסביר מה, בעצם, היו הסודות שמכר לסובייטים "סבא מרקוס". נכון שגם כיום התחום המרתק הזה של המחקר הביולוגי והאפידמיולוגי של ישראל עודו סוד כמוס. אבל דווקא בימים אלה, כאשר הפאניקה נזרעת בחוצות ישראל נוכח איומי השימוש ב"נשק השמדה המונית" מפיו חורש הרע של נשיא אירן מחמוד אחמדינג'אד - ראוי לתאר תמונה מדויקת יותר של האיום הביולוגי שיש הרואים בו אף סיכון נורא יותר מזה הטמון בנשק הגרעיני.

מחקר בתחום השימוש בנשק ביולוגי נועד לתת למענה בשני תחומים - הגנתי והתקפי. בתחום ההגנתי מדובר בהבנת מרכיבי נשק ההשמדה הביולוגי של האויב והאמצעים הנכונים להתגונן בפניהם, אם על-ידי חיסון המוני של האוכלוסיה או בדרכים אחרות. בתחום ההתקפי - שבעיקרו נועד להוות איום הרתעתי נגד איום ביולוגי ממדינות אויב - המדובר בייצור אמצעי לחימה ביולוגיים חדישים, מזיקים מאד ועמידים בפני אמצעי ההתגוננות הביולוגיים הידועים. על-פי מה שפורסם בעולם על תחומי הפעילות של מכון המחקר הביולוגי בנס ציונה - זה בדיוק מרחב הפעילות המדעית המתקיימת המכון. ואלה בדיוק התחומים שבהם עסק במשך שנים רבות פרופסור מרקוס קלינגברג. ואת המידע הרגיש והעדין הזה הוא מסר לסובייטים, אשר למי ששכח היו, בימים הרחוקים ההם, התומכים העיקריים במדינות ערב שביקשו להשמיד את ישראל.

וכך, בתמימות כמעט קדושה, מודה קלינגברג בפני אילנה דיין כי אכן סיפר למפעיליו כמה סיפורים. הוא לא סיפר, את מה שללא ספק הבין היטב כמדען, כי הסודות שמסר או מכר היו מפתח רב-תכליתי. היה זה מפתח שהציג בידי אויבי ישראל את הנתיב המדויק כיצד להתגבר על ההגנות הישראליות ולהשמיד את בני עמו היהודים. כדי שלא תהיה טעות - יש לומר בבירור. מרקוס קלינגברג בגד בעמו ובמדינתו, ביודעין, בהתמדה, בנחישות, ללא בושה, ללא נקיפות מצפון, תוך קבלת תמורה כזו או אחרת. בקיצור - גם בוגד ביולוגי הוא בוגד.

סביר להניח במידה רבה של מהימנות כי גם כיום פועלים בישראל מרגלים, מן הסוג "האידיאולוגי" של ואנונו, או כאלה שהושתלו כאן בידי מדינות עוינות תחת מסווה כזה או אחר. הגיוני גם להניח כי חלקם פעילים בשטח בזמן אמת למען שולחיהם וכי אחרים מצויים במצב של "תרדמת" עד שיבוא יום הפקודה ומפעיליהם יוציאו אותם ממאורתם כדי להתחיל לאסוף ולחשוף מידע. סביר מאד להניח גם כי, בסופו של דבר, ילכדו המרגלים האלה בידי שירותי הביטחון הישראלים. אבל כנראה לא סביר להניח שהמרגלים האלה יביטו במראה ויאמרו לעצמם את האמת בלי כחל וסרק: היינו בוגדים. לא פחות ולא יותר. כדי להקל על ייסורי מצפונם, אם יש להם כאלה, הם תמיד יעדיפו להיתלות בנסיבות "אידיאולוגיות" להסברת מעשיהם הנפשעים.