זיהום תקשורתי

מתוך מילון אנגלי עברי אינטרנטי והוויקיפדיה:
Buzzword = זמלול, זמזומילה, מילת מפתח, מילה אופנתית, מילה פופולרית, מילה הנמצאת בשימוש הרחב אך פירושה המדויק אינו בהכרח ברור והשימוש בה נועד כדי להרשים את השומעים, מילת קוד, מילה המזכירה דבר. זמלולים מכוונים בדרך כלל ליצור רושם של ידענות. שעל כן הם לעתים אוניברסליים. הם מערפלים את המשפטים שהם מופיעים בהם, ולכן גורמים לכך שיהיה קשה לחלוק עליהם.
Catch phrase = משפט מפתח, סיסמה.
Cliché = קלישאה.

א) בין זיהום תקשורת לחברה הסגורה והפתוחה

לזמלולים, משפטי מפתח, סיסמאות, קלישאות, אזוטריציזם, דיבור מניפולטיבי וכל יתר צורות הזיהום התקשורתי, יש השפעות שונות בהקשרים שונים. במישור האישי והבינאישי הם גורמים למגוון תופעות, החל בבחילות, סחרחורות וכאבי ראש וכלה בהתקפות חרדה ודיפרסיה. בהקשר הציבורי זוהי מגפה המאיימת הן על פתיחותה והן על קיומה הפיזי של החברה הפתוחה בכלל ושל ישראל בפרט. בכך אין הכוונה כי משפטי מפתח, סיסמאות, קלישאות וכולי אינם יכולים להיות. המשפט האחרון לעיל הוא תרגום של קלישאה אשר אמיתותה אינה מוטלת בספק: חיים ומוות ביד הלשון.

זיהום התקשורת הוא ביטוי לרצון להרשים ולרצון להימנע ממחלוקת, שני רצונות שהם למעשה אחד: הרצון להיות חבר במועדון. למועדון יש שם: החברה הסגורה. יש לו גם חלופה: החברה הפתוחה. אין כוונתי לומר שבחברה הפתוחה אין זיהום תקשורתי - בוודאי שיש. וגם לא זאת, שאין שם אנשים שרוצים להיות במועדון, או שרוצים להימנע ממחלוקת, או שרוצים ליצור רושם של ידענות.

כל הדברים הללו מצויים בכל מקום. עם זאת, ההשתייכות לחברה הפתוחה אינה דורשת ידענות ולא הימנעות ממחלוקת, אלא משהו אחר, נדיר ויקר מציאות לאין שיעור יותר: הבחירה להיות חבר בחברה הפתוחה. שם לא רק שהידענות וההימנעות ממחלוקת אינן נדרשות, אלא להפך: שם מעריכים את ההודאה בבורות. שם אוהבים לחלוק ומרבים לחלוק, ומזמינים אנשים זה את זה לחלוק עליהם ומודים למי שחולק. שם גם מזמינים ביקורת ומודים למי שמבקר, ואין הטועה רואה זאת כהפסד כשמתגלה טעותו אלא להיפך, כי סוברים שם ששפר חלקו של הטועה היודע כי טעה מזה של הטועה הסובר כי צדק בידו. ועל כן קל וחומר שפר חלקו של זה שאינו מתיירא להתגלות כטועה מזה של המתיירא.

הרצון להשתייך למועדון החברה הפתוחה, במילים אחרות, לא רק שאינו מעורר את הפחד ממחלוקת, אלא הוא אף מנטרל אותו. בכך מנטרל הרצון להשתייך לחברה הפתוחה את אחד משני המניעים המרכזיים לזיהום התקשורת. המניע המרכזי השני הוא, כאמור, הרצון להרשים. אומנם הרצון להשתייך לחברה הפתוחה אינו מנטרל רצון זה: אדם המחפש אחר בן או בת זוג, או המבקש להתקבל למקום עבודה, מעוניין להרשים בלא כל תלות בשאלה אם בן או בת הזוג, או המעסיק או המעסיקה שהוא מחזר אחריהם הינם אנשי החברה הפתוחה או הסגורה.

אלא שהדברים הנדרשים על-מנת להרשים את איש החברה הסגורה ואלו הנדרשים על-מנת להרשים את איש החברה הפתוחה הינם כה שונים אלה מאלה, שהרצון להרשים את אלה, והרצון להרשים את אלה, מביאים אנשים להתנהגויות מנוגדות בתכלית. אומנם לפעמים ישנן מוזרויות משעשעות. למשל, הודאה בבורות היא מסוג הדברים שעושים רושם טוב על חברי החברה הפתוחה ולא הסגורה, אבל לפעמים הם עושים רושם טוב גם על חברי החברה הסגורה, כי הם חושבים, אדם זה המודה בבורות הוא באמת ידען גדול, והוא מודה בבורות רק משום שהוא מודד את עצמו באמת מידה של אנשים גדולים. או שחושבים, הוא אירוני.

או, למשל, ישנם זמלולים, משפטי מפתח וסיסמאות הלקוחים הישר מעולם הערכים של החברה הפתוחה, והמשמשים את המשתמשים בהם ליצור רושם שהם מידידיה המופלגים של אותה חברה, ולא פעם הם אכן יוצרים רושם זה בדיוק, הן על חברי החברה הפתוחה והן על חברי החברה הסגורה, כי הללו וגם הללו אינם ערים לעובדה שעצם הנקיטה בזמלולים, משפטי מפתח, סיסמאות, קלישאות, אזוטריציזם, ודיבור מניפולטיבי, הריהו אקט של זיהום תקשורתי החותר תחת אושיות פתיחותה של החברה הפתוחה. אפקט זה הוא מיידי: בכך שהדבר מרשים, הריהו משתיק ביקורת ומחלוקת פעם אחת; בכך שהוא משמש כקוד, הריהו משתיק ביקורת ומחלוקת פעם נוספת; ובכך שהוא יוצר ערפל הריהו משתיק ביקורת ומחלוקת פעם שלישית.

ב. בין זיהום תקשורת להטרונומיות ואוטונומיות

הרצון להשתייך לחברה הסגורה הוא ביטוי מובהק להטרונומיות, ממש כשם שהבחירה בחברה הפתוחה היא ביטוי לאוטונומיות. החברה הסגורה מטפחת הטרונומיות כדרך להבטיח שחבריה לא יתמרדו נגדה ואף לא ינסו לשנותה. החברה הפתוחה צריכה לטפח אוטונומיות על-מנת שחבריה יעזרו לה להתקדם בתהליך התיקון העצמי הביקורתי האינסופי. אלא שהיא אינה עושה זאת, שכן יש בה חינוך סגור המטפח הטרונומיות, כלומר המכשיר את חבריה לעתיד של החברה הפתוחה להיות חברים בחברה הסגורה.

ממילא ברור שמערכת החינוך הסגורה היא הסיבה המרכזית לזיהום התקשורת, ואויבתה הגדולה של החברה הפתוחה. למעשה מערכת החינוך גורמת לזיהום התקשורת באופן הישיר ביותר, שכן לשונם של המורים היא מניפולטיבית ומזהה תקשורת עם מניפולציה. מערכת החינוך הנמוכה אינה לבדה. שותפה לה המערכת המדינית, התקשורת ומערכת החינוך הגבוהה, ובמיוחד החוג לפילוסופיה, החוג לחינוך והחוג למדע המדינה.

ממילא ברור שעל-מנת להפחית את זיהום התקשורת נחוצות רפורמות מרחיקות לכת בכל המערכות הנ"ל ובראשן במערכת החינוך. אלא שצבת בצבת עשויה: על-מנת שרפורמה תהיה אפשרית נחוץ דיון רציני בשאלה מהי הרפורמה הנחוצה, ודיון רציני אינו אפשרי במצב של זיהום תקשורת קיצוני. פחות או יותר כל ועדות השינוי וצוותי ההיגוי בכל בתי הספר, כמו גם כל הכינוסים לדיון בצורך בשינוי, הם דוגמאות לכך.

הרפורמות הנדרשות הן כולן רפורמות לחיזוק החברה הפתוחה - כלומר לחיזוק פתיחותה כמובן: היינו, חיזוק אהדתה לנוהגים כגון הודאה בבורות, בספק, באפשרות של טעות ובטעות ממש, להעזה לחלוק על דעות מושרשות, להרגל להזמין ולהציע מחלוקת וביקורת, לאומץ לשאול שאלות מעניינות וחשובות, ולדיבור בהיר. בכל הגופים המצוינים לעיל לא רק שאין מעודדים את הנוהגים הנ"ל אלא אף מענישים עליהם, בין בסנקציות של ממש, כמו במערכת החינוך, בין בבידוד חברתי, כמו בחוג לפילוסופיה.

ג. מערכות סגורות בחברה הפתוחה

זיהום תקשורת, כאמור, הוא מאפיין של כל החברות והמערכות החברתיות הסגורות באשר הן, היות שהוא מחויב מתוך ההיגיון הפנימי שעליו הן מושתתות. בתוך כך ניתן להבחין בין זיהום התקשורת הנהוג בחברות הסגורות, לבין זה הנהוג במערכות החברתיות הסגורות בחברה הפתוחה, כגון הצבא והמשטרה, ובין שניהם לבין זה הנהוג במערכות החברתיות הסגורות בחברה הפתוחה המתיימרות להיות פתוחות, ואף מצופה מהן שיהיו, כגון מערכת החינוך והחוג לפילוסופיה (אמנם גופים אלו אינם מתיימרים להיות דמוקרטיים, אך הם מתיימרים, ומצופה מהם, להיות פתוחים לביקורת ולמחלוקת, הצעות רפורמה וכדומה).

אחד מביטויו הבולטים של זיהום התקשורת בחברה הסגורה הוא תופעת האיסורים תקשורתיים - היינו, הדברים שאסור להגיד או לדבר עליהם - שבצורתה הקיצונית היא הטאבו. לעומת זאת, אחד מביטויו הבולטים של זיהום התקשורת במערכות החברתיות הסגורות בחברה הפתוחה המתיימרות להיות פתוחות, הוא הניסיון להסתיר את העובדה שנהוגים איסורים תקשורתיים וטאבו, לא רק "מן הציבור" אלא גם מעצמנו.

ישנן במערכות אלו פעולות לטשטוש העקבות של הטאבו. מכיוון שפעולות אלו בעצמן עלולות לעורר חשד, מתקיימות פעולות נוספות לטשטוש העקבות של הפעולות לטשטוש העקבות, וכך הלאה עד אין סוף. ואכן נראה כי אחוז ניכר ביותר מן הפעילות המילולית המתקיימת במסגרות אלו היא פעילות שיעדה לטשטש את העקבות של פעולות טשטוש העקבות של הטאבו.

ד. ישראל

דברים אלה הינם כלליים מאוד, כלומר, הם נכונים בכל העולם. אלא שישנם גם סוגי זיהום תקשורת אופייניים לישראל באופן ספציפי. הללו נובעים כולם מן הרצון של ישראל להצדיק את האפליה בתוכה נגד אזרחיה שאינם יהודים ולהמשיך להיראות דמוקרטית ושוויונית למהדרין, הן בעיני העולם והן בעיני עצמה. כתוצאה מרצון עוועים זה משתמשים בישראל למטרת הצדקת האפליה הדתית בישראל בזכר השואה, בציונות, בערכי הדת, בתורה, ובהיסטוריה של האנושות.

כתוצאה מן הרצון האמור עולה השאלה מי שייך לדת שמופלית לטובה, ואיתה הדרישה לאחידות דתית, ואיתה חיוב כפייה דתית על-ידי המדינה, שכל מתנגדיה מתנגדים, למעשה, רק לגילויים מסוימים שלה, בעודם תומכים באחרים. זיהום האוויר הנדרש על-מנת להצניע את ההתנגשות החזיתית בין כל הנ"ל לבין ערכי הדמוקרטיה ועקרונותיה (ולמעשה גם ערכי היהדות והציונות ועקרונותיהן, כמו גם לקחי השואה) הוא קולוסאלי. במובן זה ישראל היא מדינה סגורה בתוך חברה עולמית של מדינות פתוחות - יחסית כמובן, הכול יחסית - המנסה להיראות כמדינה פתוחה בעצמה. הביטוי הקלאסי למדינה פתוחה הוא רפובליקה, או מדינת לאום נורמאלית.

סירובה של ישראל להיות מדינת לאום נורמאלית מחד, ומאמציה להיראות כאילו זה בדיוק מה שהינה מאידך, הינם מקורות לזיהום תקשורתי בדרגות כמעט חסרות תקדים (אמנם היו תקדימים. למשל, דרגת הזיהום התקשורתי שהייתה נהוגה בדרום אפריקה הייתה כה גבוהה, שהיא אפשרה לכל הדרום אפריקנים הלבנים לתמוך במשטר האפרטהייד על בסיס גזעני קיצוני ובו בזמן לראות את עצמם - אותם שרצו בכך, כמובן - בלתי גזענים ואף אנטי גזענים מובהקים).

הנוהג התקשורתי בישראל מבלבל דרך קבע בין מושגים כגון עם, אומה, קהילה, דת, ארץ, ומדינה; כמו כן הנוהג התקשורתי בישראל אינו מכיר כלל בהבחנה בין הדת לבין מוסדות הדת, או הרשות הדתית, בין החקיקה הדתית של ישראל לבין הדת היהודית שחקיקה זו מתיימרת ביומרה כוזבת לייצג, בין פוליטיקה לבין רכילות פוליטית, ובין שיקולים פוליטיים לשיקולים סקטוריאליים; הנוהג התקשורתי בישראל מתרגם את המילה האנגלית record ל"פרוטוקול", ואת המילה האנגלית protocol משאיר בלתי מתורגמת, ומבחין בין ישראלים לערבים ובין יהודים לערבים, כאילו אין ישראלים או יהודים ממוצא ערבי; הנוהג התקשורתי בישראל מאפשר לקרייני החדשות לומר "הפלסטינים (עם ה"א היידוע) ירו טילי קסאם על צפון הנגב" מבלי שלשונם תדבק לחיכם, ולנציגי ציבור לאמר "העם" בהתייחס אל חלק מן העם בלבד; ולסיום, הנוהג התקשורתי בישראל מאפשר לישראל לקבל חוקים המסדירים הסדרים לאי אכיפתו של החוק, לשלילת זכויות שהחוק מחייב, למענק זכויות יתר שהחוק שולל, ולפגיעה בשלטון החוק בעוד דרכים רבות ומגוונות, מבלי לדעת כלל שזה מה שהיא עושה.

שעל כן, בישראל זיהום התקשורת הוא ברמה הגבוהה אולי ביותר מקרב הדמוקרטיות המערביות. בישראל גם מחיר הזיהום האמור הוא הגבוה ביותר, הן בכסף, הן בחיי אדם, והן בכל משאב אחר. מחירו של זיהום התקשורת אינו ניתן לאומדן כלל, היות שעל-מנת לאמוד אותו יש לדון בו, ודיון אינו אפשרי מראש היות שדיון הוא צורה של תקשורת, ותקשורת אינה אפשרית בשל זיהום התקשורת.

אולי הדוגמא האקטואלית ביותר לכך - מימים אלה ממש - היא הדרישה של מנהיגים ישראלים מההנהגה הפלסטינית שתכיר בישראל כמדינה יהודית, שבאה במקביל להיעדר כל דרישה למחוק את הסעיף באמנה הפלסטינית הקורא להשמדת ישראל (בעבר הובעה הדרישה מן ההנהגה הפלסטינית להסכים להסירו והיא אכן הביעה הסכמה להסירו מבלי שהסירה אותו).

הדרישה המושמעת היא פרדיגמה של זיהום תקשורתי, היות שהיא אינה אומרת את מה שהיא אומרת, כלומר, היא מהווה קוד, ולמעשה קוד לקוד. הטענה שישראל היא מדינה יהודית, אם מבינים אותה כפשוטה, היא טענה עובדתית נכונה במידת מה ובמובנים מסוימים, ממש כטענה שצרפת היא מדינה נוצרית: אלא שאם מבינים זאת כך, הדרישה מאויבינו להכיר בכך במסגרת הסכמי שלום הינה מטורפת, ממש כאילו היתה צרפת דורשת מגרמניה להכיר בכך שהיא מדינה נוצרית.

אלא שכולם יודעים שאין כוונת המשתמשים בזמלול האמור לפשוטו אלא כקוד כפול, היינו קוד לקוד, ולמעשה אף משולש. הטענה שישראל היא מדינה יהודית היא קוד לטענה שישראל היא מדינת העם היהודי. מכיוון שהעם היהודי כולל את כל ורק את המשתייכים לדת היהודית, הרי שמדובר באומה-דת. שעל כן הטענה שישראל היא מדינת העם היהודי היא קוד לטענה שישראל היא מדינה-רבנות של האומה-דת היהודית, שהיא קוד לטענה שזכותה של ישראל, ואף חובתה, להתערב בעניינים הפנים דתיים של כל אזרחיה היהודיים, ולהפלות נגד כל אזרחיה שאינם יהודיים.

שעל כן, הדרישה מן ההנהגה הפלסטינית שתכיר בהיות ישראל מדינה יהודית היא דרישה מהם להכיר בזכותה ובתפקידה של ישראל להתערב בעניינים הפנים דתיים של כל אזרחיה היהודיים, ולהפלות נגד כל אזרחיה שאינם יהודיים. זוהי דרישה מטורפת שבאה, כזכור, עם הימנעות מטורפת מן הדרישה ההכרחית למחוק מן האמנה הפלסטינית את הקריאה להשמדת ישראל.

כך, בתוך עננים של זיהום תקשורתי, ישראל מסתתרת מעצמה ומן החורבן שהיא מתעקשת להמשיך ולצעוד לקראתו, בעבור צמד הזכויות המפוקפקות הללו שכל הדמוקרטיות המערביות ויתרו עליהן עם היווסדן: הזכות להשתמש בכוח המדינה כדי לכפות נוהגים דתיים (כולל נוהגים אנטי-דתיים, כולל רפורמות ליברליות בדת, כביכול) והזכות להשתמש בכח המדינה כדי להפלות בין אזרחיה על בסיס דתי.