דרוש שינוי עומק

את רשימתו "המילון השלם לאהוד א' ואהוד ב'" מסיים עוזי בנזמין במילים הבאות: "תגובותיהם על המלחמה בלבנון צפויות להחריף את חוסר האמון של הציבור במנהיגיו וביעילותה של השיטה הפוליטית הקיימת, ולחזק את נטייתו להשתמט מחובתו האזרחית להשתתף בבחירות", ובכך הוא רומז שהספינולוגיה, לא יתוש מרגיז היא (כל אותן התבטאויות מניפולטיביות של "שרנו") אלא יש בה ממש סכנה קיומית להתפוררות החברה.

כשאני מנסה לשאול את עצמי למקור העומק של הכשלים לוינוגרד, לאותו הדבר שלא יעלם גם אם הממשלה הנוכחית תתפטר ותערכנה בחירות מחדש, אני חושבת שהבעיה העיקרית של נציגי הציבור בישראל הינה "בעיית נציג", קרי אותה בעיה ידועה מדיני החברות אשר בה נציג החברה פועל למען האינטרסים שלו ואינו מקדם את האינטרסים של החברה. במשפט המנהלי מכנים בעיה זו: "הפרת חובת הנאמנות של הרשות" או "בעיית ניגוד העניינים".

אך בעוד שמנכ"ל או חבר דירקטוריון של חברה יפוטר או יודח אם יקדם את ענייניו האישיים על חשבון החברה, ופקיד ציבור זוטר-דרג יודח אם יפעל בניגוד עניינים (כמובן, מקום בו אזרחים יהיו ערניים דיים כדי להתריע על כך) דווקא ראשי ממשלה חסינים מכך.

הישועה לא תבוא דרך בתי המשפט כי 'מתחם הסבירות' של הממשלה הינו רחב מאוד, והשופטים (בניגוד למצג המטעה של פרידמן כאילו הם בוחשים בקלחת הפוליטית) ממעטים לשפוט סוגיות בעלות אופי פוליטי אלא במקרים קיצוניים ביותר (אחד מהם היה סירובו של רבין ז"ל לפטר את דרעי כאשר הוגש נגדו כתב אישום בגין קבלת שוחד ושליחת יד לכספי ציבור). דומה כי מה שלא הולך דרך בתי המשפט (בשל 'חוסר שפיטות נורמטיבית') צריך ללכת דרך החוק, ואולי כעת לאחר מלחמת לבנון השנייה על כשליה, הציבור בשל לכך יותר.

"אני אני ועוד פעם אני"

דומה כי ועדת וינוגרד, עם כל העומק והרצינות של חקירתה, נמנעה מלדון במס' נושאים אשר ניתן לכנות 'הכר הפורה לצמיחת הכשלים'. לא רק הכיבוש בשטחים היה 'כר פורה' לצמיחת הכשלים (צבא אשר מתאמן על ילדים בני 12 בסמטאות שכם וחברון אינו יכול לרכוש מיומנות ללוחמה עם חיזבאללה, צבא אשר משמש ככוח שיטור על אוכלוסיה אזרחית אומללה מאבד מכוחו, המוסרי והצבאי), ולא רק מחדל ההסברה המתמשך.

כשל נוסף היה טמון בתרבות הפוליטית הקלוקלת בישראל ולפיה "אני אני ועוד פעם אני" הוא שם המשחק. כולנו יודעים כי פוליטיקאים עושים לביתם, ואינם עושים לציבור. כולנו יודעים כי פוליטיקאים מציגים את טובתם הם כ'טובת הציבור' וכולנו יודעים, לדוגמא, כי עמיר פרץ נדבק בזמנו למשרת שר הביטחון (במקום לקחת תיק רווחה מורחב, מה שלא זו בלבד שיכול היה להלום את ניסיונו אלא להיטיב עם אזרחי ישראל) אך ורק משיקולי אגו ויוקרה.

אין ספק כי שרים וחכ"ים אשר שמים את רצונם להתקדם במעלה הסולם הפוליטי לפני טובת הציבור הם תוצר של חברה אובר-אינדיבידואליסטית, אובר-קפיטליסטית, אשר שמה את ההישגים האישיים בראש הרשימה. תוכניות הריאליטי בסגנון "כוכב נולד", "הדוגמנית הבאה של ישראל" וכו', אשר לקוחות מארצות הברית בשינויים קלים (אם כי קלים מאוד, החקיינות הפתטית לכל דבר שהוא אמריקני...) שמות את שאיפת האדם להצליח במרכז. אדם לא רוצה לשיר, הוא רוצה להיות "הכוכב הנולד", הוא לא רוצה לרקוד, הוא רוצה להיות ה"נולד לרקוד".

התרבות הפוליטית-חברתית מונחית וממוקדת ה'אני' שמה במרכז את התברגותך באור הזרקורים, כאשר הריקוד, השירה, הדוגמנות או הספורט אינן מטרות בפני עצמן אלא אך ורק אמצעי להגיד "תראו אותי, אני ראשון, אני מוצלח". תרבות פוליטית זו של "אני אני ועוד אני" החליפה את תרבות הקולקטיב של שנות הארבעים, החמישים, והשישים, של תנועת העבודה הסוציאליסטית. היא מוקצנת אומנם ב"נולד להיות ראשון" למיניהן אבל היא חיה ובועטת בכל מקום עבודה שהוא, בכל אוניברסיטה (מרצים מתחרים על מספר פרסומים, על דירוג שכר וכו'), תחת כל עץ רענן - מילדות הילד למד שעליו להצליח תוך פזילה לילד שיושב לידו בכיתה, פן הלה יצליח יותר. משבחים את הילד על הישגים, מנסים לברר מה לא בסדר איתו כאשר אין הישגים. אפילו תחומים אשר לכאורה קשורים לתפקודים לא כמותיים נמדדים כיום במדדים של 'הישג' ו'הצלחה'. אנו מדברים על תפקוד חברתי/זוגי/מיני הגם שאינטראקציות בין אישיות אינן מקום לתחרות והשגיות, אלא לאנושיות.

השיח התחרותי הישגי אשר שם את האדם במרכז השתלט על כולנו. דומה שאת האהבה שאדם חש מצד הסובבים אותו בעידן הסולידריות החברתית והקולקטיב החליפה החרדה שמא ניבעט מהמרוץ הקפיטליסטי, חרדה אשר התגובה לה הינה פעילות קדחתנית אינסופית במטרה להיות מוצלחים. בעוד שדפוסים אלו בתרבות החברתית אינם אלא מושא לניתוח סוציולוגי, כשדפוסים אלו משתלטים על ההנהגה, ע"ח טובת המדינה, זהו כבר מושא לתיקון עומק.

מה אפשר לעשות?

לא ניתן לשנות תרבות פוליטית בן רגע, וספק אם ניתן לעשות זאת תוך עשורים אפילו, מקום בו ארצות הברית מנשבת אלינו רוחות קפיטליסטיות פר-אקסלנס. מדינה בצרות אינה יכולה להמתין עד שהתרבות הפוליטית תשתנה. היא חייבת אמצעי חזק יותר.

אמצעי זה יכול להיות החוק. ניתן לתקן מס' תיקונים בחוק יסוד הממשלה, אשר יבטיחו שפוליטיקאי יעדיף את טובת הציבור על טובת עצמו. כך לדוגמא ניתן לחוקק בחוק יסוד הממשלה סעיף אשר לפיו "חלוקת התפקידים בין השרים תיעשה משיקולים של טובת הציבור בלבד, וכל שיקולים של יוקרה פוליטית או תגמולים פוליטיים לא יילקחו בחשבון בהליך הרכבת הממשלה. ראשי סיעות אשר מצטרפים לקואליציה יקבלו תיקים ע"ס כישוריהם וניסיונם המעשי הקודם, ולא בהתאם למידת היוקרה של התיק". סעיף זה לדוגמא לא היה מאפשר לעמיר פרץ להיות שר ביטחון, אבל כן מאפשר לו להיות שר תמ"ת או שר רווחה מורחב.

ניתן לחוקק בחוק יסוד הממשלה סעיף שימנע פעולות נוסח 'אחרי המבול' - קרי פעולות כמו בריחת אהוד ברח מלבנון תוך השארת ציוד ונשק לחיזבללה מאחור ותוך השארת הרושם בלבנון כי חיזבללה הבריח את צה"ל (ולא תנועת ארבע אמהות והלחץ הציבורי בישראל). ניתן לקבוע בחוק יסוד הממשלה סעיף ולפיו "ראש ממשלה אשר עושה פעולה אשר יש לה השלכות ארוכות טווח ו/או היא בלתי הפיכה יציג לציבור תשקיף נאמן ואובייקטיבי על השלכות אפשריות של אותה פעולה, מבחינת התפתחויות צבאיות, מדיניות ופוליטיות במדינה השכנה, ויפעל, במידה והשלכות אפשריות מסכנות את ישראל, לצמצם השלכות אלו". ההינתקות של אריאל שרון ללא מו"מ עם אבו מאזן הייתה ספינולוגית גרידא. לו היה אריאל שרון טורח 'להעניק' לאבו מאזן את ההינתקות, ספק אם החמאס היה עולה וספק אם הם היו מבינים שאנו מבינים רק כוח.

ניתן לחוקק בחוק יסוד הממשלה ולפיו ראש ממשלה אשר חדל לכהן ומציג מועמדות לראשות הממשלה שנית, ידווח על קשרים אשר יצר בזמן זה בעולם העסקים בכדי למנוע חששות (מוצדקים) לאורגיות 'הון שלטון' (והנמען של הצעה זו, דומני, ידוע). ואם כבר עסקינן בנמען זה יש לחוקק חוק ולפיו "מועמד לראשות סיעה ו/או לתפקיד בכיר יציג תשקיף מלא של עמדותיו והדרכים אשר בהן בכוונתו לממשן עם כהונתו". סעיף זה יהווה את נשיקת המוות לספינולוגיות השתקנית של ברק. כאשר ברק שותק, מחד, ומאידך, העם כבר עייף מפוליטיקאים ספינולוגים ועל כן אינו דורש תשובות באשר לעמדתו של ברק, איננו יכולים לבחון את מה שצפוי לנו מחר כי מי שיתמודד (ודאי) מחר בבחירות אינו מגלה לנו מה בליבו ("סוד כמוס לפרה ולסוס", סוג של).

ניתן לחוקק בחוק יסוד הממשלה סעיף ולפיו סיעה לא תמנה ח"כים אלא תקיים בחירות מקדימות. אולמרט הפך ראש ממשלה אך ורק משום שעסקה פוליטית נודפת ריח לא דמוקרטי מינתה אותו למס' 2 בקדימה, וההמשך הוא כבר היסטוריה. אין זה אומר שבחירות פנימיות בתוך מפלגה צריכות להריח כמו 'מרכז ליכוד' - יש להבטיח בחוק יסוד הממשלה/הכנסת כי בחירות פנימיות למפלגה תיערכנה משיקולים ענייניים ולא ע"ס סחר/מכר של קומבינות פוליטיות.

מובן שיש להבטיח כי הבטחות של פוליטיקאים תקוימנה (למעט מקרים שבהם גורם חיצוני אובייקטיבי לא מאפשר קיומן ו/או קיומן יסכן את בטחון המדינה) שכן אם יחסיים חוזיים בין שני אנשים אינם יכולים להיות מושתתים על אי קיום הבטחות, על אחת כמה וכמה- יחסים בין העם לפוליטיקאיו.

כל ההצעות שהעליתי לעיל כבר קיימות במשפט שלנו. למעשה המשפט הציבורי מחייב את הרשות השלטונית לנהוג בהגינות, בסבירות, בתום לב, ללא שיקולים זרים, תוך שהיא רואה את טובת הציבור לנגד עיניה. אלא שכאשר ה"הנהגה" אינה פועלת לאור כללים אלו בג"צ כמעט ואינו מתערב (בניגוד לדימוי שפרידמן הכתיר לבג"צ, בג"צ מושך ידו בשיטתיות מסוגיות פוליטיות מובהקות ומתערב במקרי קיצון נדירים ביותר), ולמעשה, אין מי שישמור על השמנת למעט החתולים שבצמרת.

אך ורק חקיקה דווקנית אשר תבטיח כי ראשי ממשלות יפעלו בשקיפות, ללא ניגוד עניינים ומתוך שיקולים עניינים בלבד תמנע את הכשלים הבאים מלקרות.