המשמעות הרוחנית מעבר למסע המיתולוגי

הרובד המיתולוגי ביצירות ספרות יוצר זיקה בין דורות, מוסיף מפלס נוסף של משמעות ליצירה החדשה. במחקר הספרותי אנו מוצאים ראייה של המיתוס כדרך לשיבה לדרך למציאות הקדומה, שיבה לאחדות הטבע התמימה. בספרות העולם מצאנו פנייה למיתוס כדרך לחיפוש זהות שהיתה, דרך להעשיר את הראייה העכשווית.

הפנייה למיתוס, בתחום השירה (ט.ס אליוט, למשל) או בתחום הפרוזה (ג'ויס, לדוגמה) צמחו מתוך תחושה מרה, שהרציונליזם שהתיימר להבין את התופעות, רק רוקן אותן מתוכנן הבראשיתי המקורי והפך את החיים לחסרי משמעות.

גם אצל מנחם פאלק, בספרו "מסעותיו של פגסוס" יש חיפוש אחר משמעות עשירה יותר, מלאת חיים, רצון לרדת למהות הדברים.

מנחם פאלק יוצר בכתיבתו אווירה של מיתוס מודרני. אינדיקציה ראשונה לכך אנו מקבלים בתיאור תולדותיו של מנדון, הכתובים בגב העטיפה והנם חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה המיוחדת הנבראת בספר, וכן ההקדמה של מנחם הממוקמת לפני האפילוג, כמו חושפות את הצופן של המסע:

"מנדון מוכר לכולנו הודות לאמרותיו: "לחימה בדרקון אחד חשובה יותר מקריאת שבעה שירים טובים לאור ירח", או "לא כל שד סגול-זנב הוא אויב ראוי להתייחסות", וגם "קרניים בורקות - שורשיהן לא תמיד מגיעים עד תאי המוח", "רכיבה אחת על פֵּגָסוֹס עדיפה על פני טיסה למאדים".

בהמשך רומז לנו מנחם כי, מנדון מגיע עם שושלת היוחסין לבית שלמה, וכבר בשלב מכריע של חייו, "חש שחוויות עתירות משמעות וקרבות בלתי מתפשרים ילוו אותו לאורך כל חייו הארציים. הוא יצא אל החוויות בלית ברירה, ואל הקרבות מתוך רצון, כדי לראות את סופם. משימה רדפה משימה וגופו נראה מדי פעם גמלוני ומגושם, אך רוחו נשאה אותו קדימה".

המפגש עם נופר הוא ציון דרך גורלי: מנדון מאציל עליה חלק מכישרונותיו האמנותיים וממיר את הקרבות הארציים לקרבות בסדר גודל עולמי ומאבקים רוחניים: הספר מוליך אותנו בנתיב ההתעצמות, בדרך שבה מנדון הופך את הכישרון הפיוטי לדרך השתחררות מן הארציות, ולמסלול שבו הוא מעביר יכולת זו לאחרים.

ההקדמה של הספר היא פיוטית ובה נחשפים חלק מן הסודות:

לִפְנֵיכֶם מַסָּע מֻפְלָא, בָּעוֹלָם שֶׁל הָעִדָּן הֶחָדָשׁ

הַמְּשַׁלֵּב בֵּין כְּנָפָיו עֲטוּיוֹת נִיצוֹצוֹת הָאוֹר
אֶת זִקְנֵי הָעֵדָה הַמִּיתִית:
אֶת פּוֹסֵידוֹן, דֵּמֶטֶר, אָפּוֹלוֹ מִיָּוָן,
ווּלְקָן, נֶפְּטוּן וּפֵבּוֹס הָרוֹמִיִּים
וּלְצִדָּם מַלְאָכִים כְּגַבְרִיאֵל, בַּרְדִיאֵל
רוּחִיאֵל, דּוּמָה וְרַבִּים רַבִּים אֲחֵרִים.

בהמשך אנו נחשפים לדרך המאבק ולרזי העולמות העליונים:

הַמַּאֲבָק קָשֶׁה, שׂוֹרֵף כְּאֵשׁ צוֹרֶבֶת
וּבְסוֹפוֹ יָכְלוּ לוֹ וְזָרְמוּ שֵׁנִית עִם הַחַיִּים
בַּתְּכֵלֶת הַשְּׁקוּפָה מִמַּעַל וּמִמַּטָּה.
הֵם הֵנִיעוּ אֶת הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים הַנּוֹצָרִים
בְּכִשּׁוּף הַמִּלִּים ־ שִׁירַת הַחַיִּים
אוֹתָהּ הֵם חִלְּקוּ עִם מִי שֶׁמּוּכָן לָשֵׂאת בָּעֹל.

המבוא מגלה לנו את הנפשות הפועלות במאבק האוניברסלי הקיומי הזה:

בַּמַּסָּע הַזֶּה הִשְׁתַּתְּפוּ לְרִאשׁוֹנָה גַּם:
־ מֵנְדוֹן, הַמַּלְאָךְ הַמְּנַסֶּה לְהַדְרִיךְ וְלַעֲזֹר בְּדַרְכּוֹ
־ נוֹפָר, חֲצִי אִשָּׁה חֲצִי אֵלָה, הַנִּלְחֶמֶת עַל חַיֶּיהָּ
־ וּפֵּגָסוֹס הַסּוּס הַמְּכֻנָּף בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה הַיְּוָנִית
הַמְּשַׁמֵּשׁ לָהֶם כִּכְלִי תַּחְבּוּרָה בֵּין הֲתָּם, הָעוֹלָם
הָאַחֵר, לְבֵין הֲכָּא, הַקַּרְקַע הַמּוּצָקָה, הַיּוֹם־יוֹמִית.

בטרם ההקדמה כותב פאלק כמה מלים המחזירות אותנו לחיפוש שלנו, לרצון שלנו לשוב אל הפשר הפשוט והאמיתי של התופעות. אנו הולכים עם המשורר באותו נתיב בראשיתי: שירת העלילה הזו חושפת דרך קדומה להסביר את התופעות באמצעות מיתולוגיה, באמצעות שפת החלום. וזו הרי משמעות החזרה למיתוס: לראות את העולם ואת הקורה לנו בתמונות נושמות ועשירות, לא במונחים מופשטים ויבשים. החזרה למיתוס - משמעה התמזגות מיסטית בהוויה, ראיית הפשר והמובן דרך התקשרויות רוחניות, סמליות, ציוריות.
וכך כותב פאלק בעמוד הראשון של הספר:

פֵּגָסוֹס
יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ
מִתּוֹךְ רֹאשִׁי,
וגם מִתּוֹךְ לִבֵּךְ,
מֵעֹמֶק נִשְׁמוֹתֵינוּ
פּוֹרֵשׂ כְּנָפַיִם צְחוֹרוֹת,
מִשְׁתַּחְרֵר, מַמְרִיא אֶל-עַל
הוֹפֵךְ אֶת בִּעוּתֵי הַחֲלוֹמוֹת
לְגַן פּוֹרֵחַ, אֲגַם מָלֵא פִּרְחֵי נוּפָר
שֶׁבְּשׁוּלָיו מַלְאָכִים נִשְׁעָנִים עַל שִׂיחַ
וְנִבְלֵיהֶם צוֹבְעִים אֶת הַשָּׁמַיִם בְּתִקְווֹת
שֶׁמִּתְגַּשְּׁמוֹת אִם רַק רוֹצִים מַסְפִּיק חָזָק...
אִם רַק רוֹצִים...

כחלק מן החזרה למיתולוגיה פנה מנחם פאלק לדרמה היוונית והוא בונה את ספרו כמחזה יווני. המבנה של הפרולוג והאפילוג מעצימים את התחושה שאנו בעיצומה של עלילה דרמטית, ולעתים אנו חשים שהדרך להבין את החיים היא סוג של טרגדיה עם לקחים ומשמעות.

כל שער במחזה המודרני של פאלק נקרא פרגוד, והבנת משמעות החיים היא באמצעות מעבר מפרגוד לפרגוד, כשהסרת המסכים מובילה לחשיפת המהות עד תום.

כדרך ספרי המסעות בונה מנחם פאלק את ספרו באמצעות עלילת דרכים ציורית וצבעונית, שכוכביה הם שני גיבורים: גבר ואשה. מנדון מדריך את נופר בדרך המיסטית לקראת ההתבגרות, ובשלבים נבנה כאן סוג של רומן חניכה. אנו עוקבים אחר ההשראה וההכוונה של המורה בשלבי הגדילה של נופר, והכיוון ברור: יש לה יעד ויש לה ייעוד: להיות טובה יותר לעזור לאחרים. השיר "קדושה" מציב את הדברים כבר בפתיחה:

קְדֻשָּׁה

נוֹפָר אָמְרָה:
הוֹד קְדֻשָּׁתְךָ
פַּזֵּר גַּם מֵעָלַי
מִקְבָּץ מֵרְסִיסֵי מַעֲשֶׂיךָ.

הַמְתִּינִי דַּקָּה, הֵשִׁיב מֶנְדוֹן,
אֶקְרָא לְפֵּגָסוֹס ,
אֵצֵא עַל גַּבּוֹ לְמַסָּע
וְשָׁם לְמַעְלָה
אֶפְרֹשׂ יָדַיִם וַאֲשַׁיֵּט.

האהובה עוברת תהליך של העצמה והדיאלוג מגלה דרך חיים צבועה בצבעי המיתוס:

וּבְכָל זֹאת, טַפְטֵף עָלַי
אֶגְלֵי חָכְמָה וְכִשָּׁרוֹן.
מַסְפִּיקִים גַּרְגִּירִים אֲחָדִים
כְּדֵי לִפְקֹחַ אֶת עֵינַי.

ובהמשך היא מבקשת:

חַדֵּשׁ אֶת חוּשַׁי בְּחַיּוּת,
הַמְרֵץ נַפְשִׁי לְעוֹד יוֹם אוֹ יוֹמַיִם.

תשובתו של מנדון מעידה על שילוב של סודות רוחניים וגופניים - והחיבור בין השניים הוא קוסמי:
נְאַתֵּר אֶת מֶרְכַּז כְּאֵבֵךְ
נִשְׁטֹף אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה וְרֵעוּת,
קַמְצוּץ מֵרֵיחוֹת פִּרְחֵי לִילָךְ,
צִבְעֵי סִגָּלִיּוֹת.
הַכֹּחוֹת שֶׁתְּאַמְּצִי יַרְחִיפוּ אוֹתָךְ
מֵעַל לְכָאן וּלְעַכְשָׁו,
לַזְּרוֹעוֹת הַפְּתוּחוֹת שֶׁל צֹאנִי.

שָׁם,
לְאַחַר מְנוּחָה קְצָרָה,
שְׁאִיפָה שֶׁל נְשָׁמוֹת תּוֹאֲמוֹת
תַּעֲלִי לַעֲנַן בּוֹ תִּמְצְאִי אֶת יִעוּדֵךְ.
(עמוד 13).

הספר בנוי מ-4 פרגודים (שערים): רוח - משבים קלים; אדמה - אבן נשחקת; אש - להבות צורבות; לבסוף מים - זרם צונן. בכל שער השירים קשורים לאותו היסוד המיסטי, רוח - אדמה - אש - מים. הגיבורה עוברת את המדורים בזה אחר זה.

מהדורת "פיגמליון" דרמטית ומודרנית, שבה משולבים רמזים ממיסטיקות של עמים שונים, סיפורים ממיתולוגיות שונות - כמו היתה כוונה מוצהרת ליצור דרמה אוניברסלית: "הִיא הָיְתָה כְּמוֹ בִּתּוֹ שֶׁל פֶבּוּס
• " (אל האור והיופי הגברי והאמת במיתולוגיה הרומית), בשיר "כמו הבזק של אור", עמ' 15, לצד:

"וְיֵשׁ מִי שֶׁקָּרְאוּ לְעֶזְרָה

לְדוּמָה

וְהוּא הִתְמַהְמַהּ, וְהוּא נֶחְבָּא בֵּין הַשּׁוּרוֹת." (דוּמָה הוא המלאך הממונה על הרוחות, שהנשמות מופקדות אצלו, במיתולוגיה היהודית), בשיר "מלאכים" בעמודים 19-20, וביחד עם ארס:
בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע עָלָה עַל סוּס הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה
דָּהַר דֶּרֶךְ מִנְהֲרוֹת הָרוּחַ
כְּדֵי לְהָבִיא לָךְ מַיִם קְדוֹשִׁים.

הוּא לָחַם בְּאָרֶס
• , בְּמִפְלָצוֹת מְרֻבּוֹת יָדַיִם

יְרֻקּוֹת וְחוּמוֹת
וּבָנָה כְּלֵי מַשְׁחִית שֶׁיִּבְלְעוּ
אוֹתָן וְחֶלְקָן אָכֵן נִכְנְעוּ." (ארס, אל המלחמה שנחשב לאכזר אך גם פחדן, במיתולוגיה היוונית.
בשיר "על מפתן ביתך" בעמ' 42.


וכדי להשלים את האוניברסאליות הגיאוגרפית יחד עם ההיסטורית, נכלל בספר גם ולנטינו (השחקן האיטלקי יפה התואר שהפך לדמות מיתולוגית בשיר "יסוד" בעמ' 22:
עוֹד הוֹסִיף הַמַּלְאָךְ וָלֶנְטִינוֹ:
"אַל נָא תִּדָּחֲפוּ, יִהְיֶה מַסְפִּיק לְכֻלָּם.
יֵשׁ רַק לָקַחַת וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּזְהִירוּת
בְּרֶגֶשׁ, בְּחָכְמָה, בְּמִדַּת הַהִתְחַשְּׁבוּת,
תְּחוּשָׁה פִיזִית, נַפְשִׁית, רוּחָנִית."

תהליך הקריאה הוא תהליך של שתייה לרוויה מקוקטיל מיוחד. יש בקוקטייל העשיר והמיוחד הזה מלאכים מן היהדות, שהם השורש היהודי שלה - ואל המרכיב הבראשיתי הזה רוקח פאלק מרכיבים ממיתולוגיות זרות: דרכו של המשורר להדגיש את הצד היהודי היא באמצעוחת שימוש בשירים מתוך הרובד התרבותי שלנו: לך לך (עמ' 33), קצב של מילים (עמ' 31), זמן מנחם (עמ35) ועוד.

"לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, מִגָּלוּתְךָ הַכְּפוּיָה
אֲשֶׁר שָׂרַדְתָּ בָּהּ חֳרָפִים קָרִים" (לך, לך, עמ' 33)

"ִּבְקָרִים הָיָה קָם עוֹד בְּטֶרֶם זְרִיחָה
חֶרֶשׁ מְדַקְלֵם מִלִּים סְתוּמוֹת
תַּחַת כַּנְפֵי הַטַּלִּית הַקְּדוֹשָׁה
......
כִּי הֵם, כֻּלָּם בְּצַלְּמוֹ נִבְרְאוּ. ..." (קצב של מילים, עמ' 31)

הדרמה המודרנית לובשת חיים קדומים - ואנו נסחפים לעולם של מעשיות שבהם קורים נסים על טבעיים ונשברים חוקי המציאות : חיות שונות שיש להם קשר לעלילה הופכות למלאכים, ויש הופעה של כמו חתולים ודוכיפת. פאלק מייחס לחיות כוחות מאגיים. אין ערך לחוקי ההיגיון או המציאות, אנו בעידן מוזר שבו עבר והווה מתאחדים, תרבויות מתמזגות, סמלים ממיתולוגיות שונות הופכים לקוקטייל משכר וחריף.

המשורר מוביל אותנו לעולם מרתק, אך אינו שוכח לרגע את העולמות שפרנסו את ספריו הקודמים : לא נעלמו נושאים שמלווים את אותו מספרים הקודמים, ההתייחסות לנושאים חברתיים, שירה ארס-פואטית, ירושלים, שירי אב, אהבה על גווניה. כל אלו מובאים בעומק פסיכולוגי, בהתבוננות מעמיקה וחודרת לנבכי הנפש של הגיבורים וסביבתם, או שותפיהם - המלאכים:

הַאִם גַּם הֵם, מַלְאָכִים צְחוֹרֵי כְּנָפַיִם,"
מוּכָנִים לְהִסְתַּכֵּן וּלְהִתְנַסּוֹת בְּשִׁכְרוֹן הָאַהֲבָה
וּבְסוֹפָהּ לְגַלּוֹת אֶת בֵּן זוּגָהּ
הָרֶגֶשׁ הַנּוֹסָף,
שֶׁשְּׁמוֹ כְּאֵב."
("הספר הארצי של היצורים המכונפים", עמ' 21).

המלאכים המובאים והאלים כמו שרים את שיריו הקודמים ואת עולמו הפנימי - ואנו זוכים להעצמה של ערכים שגילינו בספרים קודמים: אמיתות שמשמען ניסיון להבין את מצוקת האדם, ההכרח לעזור זה לזה, הפחת חיים קדומים בחשיבות של המעורבות בחברה ובמציאות כדי לשרוד, להתקדם וכו'.

נופר, הגיבורה, עוברת תלאות - ואנו עוקבים אחר תהליך השינוי שלה: היא מחויבת לעבור תהליך של חישול ואימון: עליה להתמודד עם אירועים שנראים כקרבות, להלחם נגד שדים וכו'. השינוי והקרבות והמהפכים כולם קורים כביכול במציאות, אך התהליך הוא רוחני ופנימי.

"וְאָז, תָּקוּמִי וְתֵלְכִי
תְּחִלָּה בְּצַעַד מְהֻסָּס, שֶׁמִּתְגַּבֵּר וּמִתְחַזֵּק
אַחַר-כָּךְ תַּתְחִילִי לְרַקֵּד
סְבִיב הַמִּזְבֵּחַ
תִּתְנַתְּקִי מֵהָרִצְפָּה בִּתְנוּעַת רִחוּף
מֵעָלָיו וְעַד לַחוּץ
מֵעַל לִצְרִיחֵי הָאַרְמוֹן
מֵעַל עֲצֵי הַיַּעַר הַקָּרוֹב
עַד שֶׁתִּנְחֲתִי בְּמִטָּתֵךְ
מְכֻסָּה בַּעֲלֵי כּוֹתֶרֶת נוּפָרִיּוֹת
וּבְפָנִים שְׁלֵווֹת וּמְחַיְּכוֹת תֵּרָדְמִי."
("שם, מקום זמני" עמודים 81-83, הציטוט של הבית הלפני אחרון).

לרגע איננו יודעים היכן אנו נמצאים, האם השדים והמלחמות הם פנימיות או נגד אויב חיצוני. האם זו מלחמה בחוץ או מלחמה פנימית, אבל הנתיב מוביל לקתרזיס של הדרמה היוונית, להזדככות.
זהו קתרזיס חדש ישן -חדש, יווני-רומי-יהודי ובו זמני מיסטי הדומה לקרוי בימינו, מציאות ודמיון הדרים יחד ובונים עולם חדש, פיסי-רוחני. New Age.