אקטואליה בפרשת השבוע

אחדות היא הדרך להתעלות.

(במדבר ח) [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: [ב] דַּבֵּר אֶל-אַהֲרן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת אֶל- מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: [ג] וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה: [ד] וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנרָה:

(רבנו בחיי): ענין המנורה נעלם מאד, והוא פלאי.

הרבה 'פלאים' יש בעניין המנורה ולא נוכל לסקור את כולם במסגרת זו. נעמוד על כמה מהם בניסיון למצוא את המסר האקטואלי עבורנו וה' יעזור שנצליח.

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת, מדוע לא 'בהדליקך' את הנרות'?

אֶל- מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. הרי הנרות הם חלק מן המנורה, אז אל מול פני, איזו מנורה, יאירו שבעת הנרות?

והפסוק הרביעי, [ד], בכלל לא ברור מה הוא עושה כאן; מה נוגע למעשה ההדלקה, איך בדיוק עשויה המנורה?

(רש"י): בהעלתך. על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה; שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

קצת מוזר הפירוש הזה; וכי אם היה כתוב 'בהדליקך' היינו חושבים שידליק בלי לוודא שהאש אחזה בפתילה? לא נראה הגיוני. אבל כמו שכתבנו בעבר, רש"י כולל את כל הפירושים במלים ספורות וזו דוגמא מצוינת לדרכו הפרשנית.

(מדרש רבה): (...) [לפי] שנמשלו נפשות כנר שנא' (משלי כ, כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם; ונאמר בהעלותך את הנרות:

אז לכך רומז רש"י בפירושו; תפקידו של אהרון הוא להדליק את נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם אצל כל יהודי ולחבר אותו לאביו שבשמים; ועליו לתמוך בו עד שתהא השלהבת שלו עולה מאליה בלא פיקוח צמוד.

אחדות המטרה

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם זה רק נשמה אחת, אז למה שבעה נרות? כי בכל אדם, בכל נפש יש שבע מידות; המשימה היא להגיע לכך שכל שבע המידות, כוחות הנפש של האדם, יבערו כולם באש המנורה הטהורה; לא ניתן להסתפק בעבודה חלקית.

(ליקוטי תורה): המנורה, שבעה נרותיה עליה בחינת שבע מידות [המפורטות בפסוק (דברי הימים א, כט, יא)] [יא] לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי-כל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכל לְראשׁ:

הפסוק הזה הוא מתוך נאום הפרידה של דוד המלך. לקראת הסתלקותו והעברת התפקיד לבנו שלמה, מברך דוד את ה' לעיני כל העם ובכך הוא מעניק למאזינים את הכוח להגיע למודעות נעלה יותר של הבורא יתברך. מודעות שהתוצאה שלה היא שנותנים "לך ה'" את כל כוחות הנפש שלנו: הגדולה (כח האהבה), הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד, האמת ועד לקבלת מלכותו יתברך בשלמות.

רק בשלב הזה אפשר להניח כי האדם כבר יישאר במדרגה שאליה הגיע ולא יסוג אחור. ואין הכוונה שהוא יכול לנוח על זרי הדפנה של התעלותו הרוחנית ח"ו; אדרבה, עליו להמשיך בתנועה מתמדת כדי שלא יפול, כפי שראינו ברשימות קודמות. אלא הכוונה היא שכבר אינו זקוק לחניכה צמודה של אהרון להעלאת הנר הפרטי שלו כי השלהבת אצלו כבר עולה מאליה.

אהרון שהוא איש חסד, איש של אהבה 'אוהב שלום ורודף שלום' (אבות א'), רק הוא יכול להדליק את נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם של יהודי, בכוח האהבה שהוא רוחש אליו. אבל בהדלקה לא ניתן להסתפק כי אם לא מגוננים על השלהבת, כל רוח מצויה עלולה לכבותה ולהעלימה; הוא חייב להקדיש את כל הזמן הדרוש עד שאותו יהודי יגיע למצב ולדרגה בו השלהבת עולה מאליה כי האש כבר אחזה בכל כוחות נפשו כנ"ל.

עד כאן דיברנו על אחדות בכוחות הנפש של האדם הפרטי.

אברים רבים בגוף אחד

שבעת הנרות מייצגים את שבעת כוחות הנפש כנ"ל אבל הם מייצגים גם שבעה טיפוסים שונים בעם ישראל וממילא דרכים שונות בעבודת ה'; הכוונה כמובן לתכונה הדומיננטית אצל אדם זה או אחר, כי כולנו מחוייבים לעבוד את ה' בכל כוחות הנפש כנ"ל. בכללות אנו נחלקים לקו הימין - חסד וקו השמאל - גבורה. יש גם קו אמצעי המאזן בין שני הקוים הנ"ל. קו אמצעי זה הוא המכונה פְּנֵי הַמְנוֹרָה בפסוק, בהיותו במרכז המנורה ומייצג את הפנימיות. ומכאן למה ששאלנו: מה זה אֶל- מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת?

(ספוֹרנוֹ): (...) כְּשֶׁתַּדְלִיק אֶת שֵׁשׁ הַנֵּרוֹת, "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְנוֹרָה" שֶׁהוּא הַקָּנֶה הָאֶמְצָעִי, וְזֶה כְּשֶׁתִּפְנֶה שַׁלְהֶבֶת כָּל אֶחָד מֵהַשִּׁשָּׁה נֵרוֹת אֶל הַקָּנֶה הָאֶמְצָעִי, אָז "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"; כָּל הַשִּׁבְעָה יָאִירוּ וְיַשְׁפִּיעוּ אוֹר עֶלְיוֹן לְיִשְרָאֵל. שֶׁיּוֹרוּ הֱיוֹת אוֹר הַיְמָנִים וְאוֹר הַשְּׂמָאלִים מְכֻוָּן וּפוֹנֶה אֶל אוֹר הַקָּנֶה הָאֶמְצָעִי שֶׁהוּא עִקַּר הַמְנוֹרָה. וְשֶׁכֵּן רָאוּי, שֶׁכַּוָּנַת הַמַּיְמִינִים הָעוֹסְקִים בְּחַיֵּי עוֹלָם וְהַמַּשְמְאִילִים הָעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה הָעוֹזְרִים לַמַּיְמִינִים, [כוונתם] תִּהְיֶה לְהָפִיק רְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ, בְּאפֶן שֶׁיֻּשַּׂג מְכֻוָּנוֹ בֵּין כֻּלָּם וִירוֹמְמוּ אֶת שְׁמוֹ יַחְדָּו כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם; כַּאֲשֶׁר הֵעִיד בְּאָמְרוֹ "וַיַּעֲנוּ כָּל הָעָם יַחְדָּו וַיּאמְרוּ: כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶה" (שמות יט, ח), כְּלוֹמַר בֵּין כֻּלָּנוּ נַשְׁלִים כַּוָּנָתוֹ.

גם זה תפקידו של אהרון הכהן, איש החסד; לטפח ואף ליצור את האחדות בעם ישראל. במנורה, משימה זו מיוצגת בדרך הצבת הנרות: כולם בקו ישר כאשר הפתילות מוטות מימין ומשמאל אל עבר הנר האמצעי, פְּנֵי הַמְנוֹרָה.

כיצד ניתן להשיג אחדות בעם ישראל? זו נראית משימה קשה אפילו למידותיו הענקיות של אהרון הכהן; על זה עונה לנו התורה ומסביר הפרשן ספורנו: כולם מוטים אל המרכז. אם ימין ושמאל הם חסד וגבורה, בית הלל (חסד) ובית שמאי (גבורה), באמצע נמצאת התפארת, התורה, והיא מחייבת את כולם ועושה שלום בין כולם כי כולנו קיבלנו על עצמנו את התורה במעמד הר סיני.

גוף המנורה מייצג את אחדות העם

ועדיין לא דיברנו על המנורה עצמה ועל מה שהיא מייצגת; שאלנו: מה עושה כאן פסוק [ד]? שהרי תיאור המנורה ודרך עשייתה הובא בספר שמות (ל"ז, י"ז) ואין דרך התורה להביא תזכורות סתמיות. בקורבנות, למשל, לא הוזכר ממה עשוי המזבח.

(ספוֹרנוֹ): וְזֶה מַעֲשֵה הַמְנוֹרָה מִקְשָׁה. "וְזֶה" הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנרָה", הוּא בְּעַצְמוֹ מְכֻוָּן בְּעִנְיַן חִיּוּב הֱיוֹת "הַמְנוֹרָה מִקְשָׁה", לְהוֹרוֹת הָאַחְדּוּת הַמְכֻוָּן לְתַכְלִית אֶחָד בְּעַצְמוֹ.

המנורה לא הורכבה מחוליות אלא נעשתה מגוש זהב אחד; עבודה זו מייצגת את האחדות העצמית של עם ישראל כשם שצורת הדלקת הנרות מייצגת את האחדות של עם ישראל בעבודת ה' יתברך. אבל זה לא מסתיים כאן; במנורה יש "קישוטים" שונים וכל אחד מהם מייצג מעמד אחר בעם ישראל:

(ילקוט שמעוני): אמר להם הקב,ה לא מה שאתם סבורים אלא כשם שהראיתי לזכריה (ד',ב') רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת- זָהָב כֻּלָּהּ זו כנסת ישראל, כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי. וכן הראה למשה וְעָשִׂיתָ מְנרַת זָהָב טָהוֹר זו כנסת ישראל; יְרֵכָהּ, זה הנשיא; וְקָנָהּ זה אב בית דין; גְּבִיעֶיהָ אלו החכמים; כַּפְתּרֶיהָ אלו התלמידים; וּפְרָחֶיהָ אלו התינוקות; מִמֶּנָּה יִהְיוּ (שיר השירים, ד) [ז] כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ: [כולם ביחד זה עם ישראל, גוף אחד עם הרבה פרטים].

בפרשה שלנו יש עוד כמה עניינים מהם לא כל כך נעימים; ככה זה כשנמצאים במדבר ומתעקשים לקצר תהליכים, להתנהג כאילו הגענו כבר אל הארץ המובטחת. אבל גם עניינים לא נעימים אלו הם חלק מן החיים וצריכים להתמודד ולנצח; במדבר אורבים נחשים ועקרבים וכל מיני חיות רעות; גם רעב וצמא עלולים לתקוף את הולכי המדבר; הדרך היחידה להתגבר על הקשיים, כפי שהזכרנו ברשימות קודמות, היא לזכור את נקודת המוצא, הר סיני, ואת היעד הנכסף, הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

ורק לא להיתפס לאשליה שכבר הגענו; זה מסוכן מדי.

ושיהיה רק טוב ליהודים.