קובץ שיריו של אלחנן ניר 'תחינה על האינטימיות' זכה לאחרונה בפרס ורטהיים לשירה המוענק בידי אוניברסיטת בר-אילן. זו הזדמנות להפנות את הזרקור אל שירתו של ניר, היונקת את התפילה והמדרש כחלב אם, ומביאה אל הפתח שירה שיש בה צלילה עמוקה למחוזות האישיים, ובה בעת אינה מרפה מהאוניברסאלי ומצליחה לחבוק בידיה עולם ומלואו.

חברי ועדת הפרס השנה היו: פרופ' אפרים חזן, פרופ' אבידב ליפסקר, ד"ר תמר וולף-מונזון והמשורר מירון איזקסון. חוות הדעת שניסחה והקריאה ד"ר תמ וולף-מונזון, היא בבחינת "קריאת כיוון" מדויקת לשירה אמיתית הנובעת ממקורות תרבותיים עמוקים, וכך היא כותבת: "ספרו של ניר מוצג כמסע של חיפוש מתמיד לגילוי המקור הנפשי של החוויה האישית ושל העצמי העמוק".

חוות הדעת חושפת את ה-DNA של שירת ניר, ואת הרבדים הנסתרים המצויים בה: עולם הזוהר על מושגיו ותמונותיו, מקורותיה העיוניים של החסידות, סיפורי ר' נחמן מברסלב, פיוטי תפילה, והתבוננות חוקרת ובוחנת בפילוסופיה של דתות המזרח.

מי שעקב אחר פרסומים של אלחנן ניר בעבר: שירים שפרסם בכתבי עת שונים כמו 'הליקון', 'משיב הרוח' ו'שבו', רשימותיו הספרותיות ב'מקור ראשון' וב'הארץ', ספרו 'מהודו ועד כאן' (ראובן מס, 2006), העוסק בממשק שבין הודו ויהדות והמתחקה אחר הסיבות להפיכתה של הודו ליעד מועדף עבור המתבגר הישראלי - למד להכיר את מתווה עולמו המורכב ואת אוצר הידע הרחב שלו ממנו הוא מטעים את המתרחש היום בישראל. מכאן ברורה גם חוות הדעת של שופטי הפרס: "מתוך החשיפה המתמדת והמייסרת, לעיתים, למקורות הללו, מנסה אלחנן ניר לגבש את קולו הייחודי, בין תחינה לצעקה, בין קבלה להתרסה, בין שתיקה לתפילה".

התפילה היא מקור הכוח של שירת ניר, הנה אתן ממילותיו שלו טעימה:

הִנֵּה תְפִילוֹת שֶׁלִי גָדְלוּ בִּי לְמֵת
וְגוּף הִקְפִּיא הַכִּמָהוֹן
וְלֹא מָצָאתִּי
וְהָיִיתִי זוֹרֵק עָצְמִי עַד קְצוֹת הַצְּעָקָה
עַד שֶׁאֵין בִּי חַיִים אִם אֵינְךָ
וְצֵא כְּבָר צֵא מִטֶבַע נעֱלָם שֶׁלְךָ
וְאָמְרוּ שֶׁאֲנִי מְגַשֶּׁם אוֹתְךָ
וּמַטְבִּיעַ עֵינָיִים בְּמִי שֶׁאֵין לוֹ פָּנִים [...]

הניגוד המופלא בין 'טבע נעלם' לבין 'אני מגשם', בין הסוד לבין ההגשמה במציאות החיצונית, הוא סימן דרך בחיפוש אחר מקור הקרבה העמוק ביותר. בחוות הדעת מביאים השופטים את השיר הפותח של הקובץ, השיר הנושא את שם הספר:

תחינה על האינטימיות
תְּנָה תְּמִימָה, פְּשׁוּטָה, רָכָּה וּבְלִי עֵינָיִים
רַק בָּנו. רַק בְּרַחֲמִים.

והם מוצאים בו דרך להציג ראייה חלופית לראייה האופטית: "האינטימיות יכולה להיות מושגת רק במקום שהוא בלי עיניים - מקום שבו ההתבוננות איננה אופטית אלא אינטרוספקטיבית, התבוננות המבקשת כל העת להגיע ללב פנימה".

באחד מהשירים הנקרא 'רץ אליך', ניר משלב קולות שונים: את 'קול ישראל', המוסר את הידיעה האינפורמטיבית, שעל-רקעה נכתב השיר, קולות המואזין שנשמעים בטבעיות ילידית, קולותיהם של הדוברים המרכזיים בשיר - מתפללים העייפים משבוע קשה, שברקע חסידי ברסלב הרצים אל קבר יוסף ללא אישור. וכך הוא כותב על המתפללים העייפים:

שוֹלְחִים אֵלֶיךָ תְּפִלּוֹת בְּאִימֶל בְּsms, בְּעֲלוֹנֵי פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ, בְּפִּהוּקִים שֶׁל שָׁבוּעַ קָשֶׁה.

ניר יוצר מרקם חדש שבו המציאות והנסתר מותכים זה בזה; הטכנולוגיה המודרנית והתקשורת לסוגיה, כולל עלוני פרשת שבוע, כולם יחד יוצרים ביאור חדש למציאות הישראלית. הוא משתמש במשמעים שונים של הלשון העברית, כדי ליצור דו שיח בין קצוות שונים של הזמן היהודי והזמן הישראלי. כך למשל בשיר הבא, בו הופכים עורקי הדם לנתיב קיום רוחני:

מוּל שְׁתִיקָתְךָ חִפְּשׂוּ יָדַי אֵת מַפְתְּחוֹתֶיךָ
הָעוֹרָקִים כְּבַר לֹא הִזְרִימוּ אֵת הָרוּחַ
הַמַּבָּט שַׁקַּע מִקְּבִיעוּת הַמַּרְאוֹת
הַמִּלִּים גָּוְעוּ בְּאוֹר הַצָּהֳרַיִם

העורקים הם נתיב נפשי, והם שלובים במראות, במילים וברוח. את הקובץ חותם מחזור השירים, שכותרתו היא 'האינטימיות' - מחזור המוקדש לזכרה של האם רחל. זהו מחזור שירה נדיר בעוצמתו ובכנותו, שבו השירים אינם נקראים כשירי זיכרון אלא כשירי אהבה, דבר המעניק להם כוח מיוחד לשרטט את המשמעות העמוקה והדקה של האינטימיות. קראתי את המחזור הזה וחשתי שהדמעות חונקות את גרוני, שזמן רב כבר לא קראתי שירה כה אמיתית וצלולה על אהבה בכלל, ועל אהבת אם בפרט. תחושתי שלי היא שסוג הקרבה שנבנה בשברי ההברות ומשברי המלים הוא מילון חדש של תפילה אנושית, מילון שיש בו הקבלה מיסטית בין צינורות חמצן לצינורות נפש, שיש בו חשמל של מאמין קדום המיטלטל בין קרבה לריחוק:

כָּל הַלָּיְלָה צָעַקְתִּי לָךְ
דוֹמֵעַ
שֶׁתִפְקְחִי עֵינַיִם
שֶׁתָגִּידִי

וְכָל הָאֲהָבָה
וְצִינוֹרוֹת הַנֶּפֶש הַשְּׁקוּפִים שֶׁלָנוּ
שֶׁהָיוּ מִסְתָרְגִים יַחַד
וְהַחָמְצָן שֶׁהָיָה מַזְרִים
וְהַחֲלוֹמוֹת
גִּילוּ עַכְשָיו נִמְשָׁל אַחֵר.
אַחֵר.

הָיִיתִי מַרְטִיב הַשְֹּפָתַיים שֶׁלָךְ
מַרְטִיב נְשִׁיקוֹת שֶׁהָיִית מְנָשֶּקֶת לִי
גַּם יֶּלֶד גָּדוֹל צָרִיךְ נְשִׁיקָה, אָמַרְתְּ,
גַּם יֶּלֶד גָּדוֹל צָרִיךְ לְהָרְטִיב נְשִׁיקָה שֶׁלָךְ.

וְלֹא יָדַעְתִּי כַּמָּה אַתְּ רְחוֹקָה
מִמֵנִי כַּמָּה אַתְּ קְרוֹבָה
מְאָת, וְרָאִיתִי
מִסְדְרוֹנוֹת
וּבוֹרוֹת גְדוֹלִים
כְּכָל שֶׁהִצְטָמַקְתְּ בֵּין עֵינַי

וְנִיסִיתִי לְשַכְנֵעַ עַצְמִי שֶׁזֶה
סוּג אַחֵר שֶׁל קִרְבָה.

שירי האהבה של אלחנן לאם הם בגדר יחידי סגולה, והם פילטר נוסף להבין דרך של אהבה, נתיב של אמונה ומסלול של תפילה - והכל בנשימה אחת:

אָמַרְתְּ לִי הַיּוֹם שֶׁהַיְּלָדִים זֶה אַתְּ,
כְּשֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת מִישֶׁהוּ אַחֵר וְדַרְכּוֹ אֲנִי אוֹהֶבֶת
אֵת עַצְמִי זֶה הַכֹּל, זֶה כֹּל הַתְּפִלָּה

חוות הדעת של השופטים נחתמת במשפטי הסיכום הללו: "על הישגיו השיריים הייחודיים, לשונו העשירה והמרובדת, ועמקה הרוחני של שירתו, החליטה ועדת השופטים פה אחד להעניק את פרס ורטהיים לביכורי שירה לשנת תשס"ח למשורר אלחנן ניר, על כתב-היד של ספרו 'תחינה על האינטימיות'".

כעת נמתין לספר שיריו של אלחנן ניר העתיד לראות אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד.