בחירתו של ניקולה סרקוזי לנשיאות צרפת ב-6 במאי 2007, לאחר 12 שנות כהונה של ז'אק שיראק, עוררה עניין תקשורתי רב בצרפת ובעולם, בשל ההשלכות החשובות העשויות להיות לתוצאות הבחירות על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ של צרפת. סרקוזי הכריזמטי, הדינאמי וחד הלשון הבהיר בעת מסע הבחירות ועם ניצחונו, שהוא מבקש להביא מרפא לשורה של בעיות כלכליות וחברתיות. בראש ובראשונה הוא הבטיח לשקם את כלכלתה המדשדשת של צרפת, להתמודד עם בעיות האלימות, ההגירה הבלתי-חוקית, ועם האבטלה והליקויים במערכת ההשכלה והבריאות.
פעולותיו הראשונות זכו לאהדה רבה בציבור הצרפתי. הוא הקים ממשלה צרה של 15 שרים, עמד בהבטחתו לשוויון בין נשים וגברים, ובחר לראשות הממשלה בפרנסואה פיון, המקובל על איגודי העובדים, ובכך חיזק את המסר שהוא מתכוון לבצע את הרפורמות תוך הידברות עם האיגודים המקצועיים רבי העוצמה בצרפת.
סרקוזי הבהיר שמטרתו ללכד את הצרפתים, וכי הוא יהיה הנשיא של כולם ולא רק של מפלגתו, מפלגת ה-UMP. בהתאם לכך נבחרו לממשלתו אישים כמו שר החוץ הדינאמי והפופולרי, ברנרד קושנר, סוציאליסט שסולק ממפלגתו עם מינויו לשר במפלגה החדשה. קושנר, מכונה ה"דוקטור הצרפתי" בשל מעורבותו האישית הרבה במשברים הומניטאריים ברחבי העולם. הוא מאמין בזכות ההתערבות במשברים בינלאומיים ושעשויות להיות לכך השלכות גם באזורנו.
סרקוזי, במרץ האופייני לו, החל מיד עם בחירתו ביוזמות כלכליות וחברתיות. מתנגדיו מאשימים אותו שהוא נוקט בצעדים פופוליסטיים, כדי לזכות בתמיכה מסיבית למפלגתו בבחירות לאסיפה הלאומית, כמו מתן הקלות לרוכשי דירות. יש לציין, שאכן בבחירות, ב-10 וב-17 ביוני 2007, זכתה מפלגתו של סרקוזי לניצחון מרשים, דבר שחיזק את המנדט שלו לביצוע רפורמות כלכליות וחברתיות נרחבות.
אך מעבר ליעדים האלקטוראליים, נראה שהתנופה של החקיקה הכלכלית שלו מעידה על כוונתו הנמרצת למלא את הבטחותיו להניע את הכלכלה הצרפתית ולהפכה לתחרותית יותר בשוק הגלובלי. סרקוזי זוכה לפופולריות גם עקב גינונים חיצוניים, שיש בהם סגנון חדש ורענן: טפיחות על השכם, מגע אנושי, וקיום אווירה רשמית פחות מזו של קודמיו.
סרקוזי אינו חושש להעלות לדיון ציבורי נושאים המהווים טאבו. הוא אינו הולך סחור-סחור ומתגאה בדיבור ישיר. כך גם לגבי בעיות רגישות כמו בעיית אי-היקלטותם של מהגרים מוסלמים מארצות המגרב, בני דור שני ושלישי להגירה. בשעתו הוא רכש את טינתם של חוגים אלה כאשר כינה את מחוללי המהומות בסתיו 2005 בשם "פרחחים" ודרש למצות עמם את הדין. כדי להתמודד עם הבעיה מינה סרקוזי שר מיוחד, הממונה על הגירה, אינטגרציה וזהות לאומית. צעד זה עורר ביקורת לא מעטה, אך גם זכה להערכה רבה בקרב תומכיו.
על אף שסרקוזי מציב את ענייני הכלכלה והחברה של צרפת בראש סדר העדיפויות שלו, הוא הבהיר היטב את החשיבות שהוא מיחס למדיניות החוץ של ארצו. הוא הצהיר על כוונתו לפעול להרחבת השפעתה הבינלאומית של צרפת, לפעול לקידום שיתוף הפעולה הבינלאומי בתחום המלחמה בטרור, בתחום האקולוגי ובסיוע להתפתחות עמי אפריקה.
החוקה של הרפובליקה החמישית מעניקה לנשיאי צרפת מעמד וזכויות ביצועיות רחבות מאוד, בעיקר בתחום החוץ והביטחון. סרקוזי מבקש להשאיר את רישומו על מדיניות החוץ של צרפת, לא רק בהתוויית עקרונותיה הכלליים אלא גם בהתערבות בממדיה האופרטיביים והמעשיים. לשם כך הקים מועצה לביטחון לאומי נוסח ארצות הברית.
בישראל הגזימו בציפיות מסרקוזי
במסגרת מדיניות החוץ של סרקוזי, תופס המזרח התיכון מקום של כבוד. עד עתה מסתמנת המשכיות במדיניות צרפת כלפי המזרח התיכון.
בחירתו של סרקוזי עוררה בישראל ציפיות מוגזמות לעידן חדש ביחסי ישראל צרפת. סרקוזי, שסבו היה ממוצא יהודי, הכריז אומנם בבירור על יחסו הידידותי לישראל. הוא גם הוכיח בעבר את נחישותו להיאבק באנטישמיות ולנקוט צעדים חריפים נגד מחולליה. יחד עם זאת, יש לזכור, שגם הממשל הצרפתי הידידותי ביותר לישראל לא יוכל להתעלם מגורמים בעלי משקל כגון, הקשרים המסורתיים של צרפת עם העולם הערבי, אוכלוסייתה המוסלמית הגדולה של צרפת, קרבתה הגיאוגראפית של צרפת למדינות המגרב ודעת הקהל הצרפתי, שאיננה אוהדת לישראל, וזו בלשון המעטה. בנוסף, אין זה סביר, שיפסקו חילוקי הדעות הפוליטיים בין ישראל לבין צרפת על-רקע הסכסוך הישראלי-פלשתיני. צרפת נאבקת זה למעלה מעשרים שנה למען הגשמת ה"חזון" שלה להקמת מדינה פלשתינית בת-קיימא שתתקיים בשלום לצד מדינת ישראל.
מנגד, ישראל מעמידה בספק את הקמתה של מדינה פלשתינית יציבה ושוחרת שלום כל עוד יימשכו הטרור, האנרכיה והסירוב להכיר בקיומה של מדינת ישראל. הצרפתים אומנם מגנים את הטרור הפלשתיני ואת ירי הקסמים מעזה וטוענים שהם רגישים מאוד לביטחונה של מדינת ישראל. אך יחד עם זאת הם מגנים את ההתנחלויות, טוענים שהן מהוות מכשול לשלום בר-קיימא ודורשים מישראל מחוות של ממש כלפי הפלשתינים, כגון, הפשרת כספי המסים המוקפאים, פתיחת מחסומים ומעבר חופשי של אנשים וסחורות.
בחירתו של סרקוזי כנשיא צרפת עשויה, אם כן, להביא לאיזון ביחסה של צרפת כלפי ישראל ולשיפור נוסף בסגנון ובטון. אך לגופו של דבר, יחסי ישראל-צרפת יישארו כשהיו: מחד-גיסא, חילוקי דעות פוליטיים, ומאידך-גיסא, קיום דיאלוג ויחסים בילטראליים הדוקים בתחומים מגוונים.
גם הכרזותיו הידידותיות של סרקוזי כלפי ארצות הברית יצרו תקוות לשינוי חיובי, אך יש להתייחס להכרזות אלה בעירבון מוגבל. סרקוזי טוען, שמשמעותה של ידידות בין מדינות היא בין היתר היכולת לבקר בגלוי. כך מצדיק סרקוזי את ביקורתו של שיראק על ארצות הברית בנושא הפלישה לעירק. עם זאת, הוא מזהיר שנסיגה חפוזה עלולה לגרום לתוהו ובוהו.
סרקוזי טוען במקביל, שאי-קביעת אופק לנסיגה עלול להגביר את האלימות בעירק. סרקוזי מאמין שיש לכנס ועידה של כל הפלגים ולהביא להסכמה לאומית בעירק שבמסגרתה לא תפגע אף אחת מהעדות בעת הקצאת משרות ובמשאבים. הצעה זו נראית מעורפלת ובלתי-קונקרטית, אך היא משדרת נכונות לשיתוף פעולה עם ארצות הברית להשגת הסדר בעירק. בהקשר זה רצוי לציין, שהתקרבות בין ארצות הברית לבין צרפת או בין ארצות הברית לבין אירופה, אינה בהכרח בעלת השלכות חיוביות לישראל. אינני רוצה להיות פסימית, אך התקרבות מעין זו עשויה להתבטא בלחצים משותפים לוויתורים מכאיבים ואולי גם מסוכנים, זאת בעיקר לאור חוסר הוודאות של זהות הממשל החדש עם תום כהונתו של בוש.
מדיניות של סרקוזי כלפי מדינות המזרח התיכון
נקודה נוספת בעלת חשיבות היא מדיניותו של סרקוזי בנושא הלבנוני, שאף בה מסתמנת מידה רבה של המשכיות. סרקוזי, כמו שיראק לפניו, מדגיש את תמיכתה הבלתי מתפשרת של צרפת בריבונותה ובעצמאותה של לבנון. הוא תומך בהחלטת מועצת הביטחון להקמת הטריבונל הבינלאומי לחשיפת רוצחיו של רפיק חרירי. צרפת משתפת פעולה עם ארצות הברית בנושא משלוח נשק ותחמושת לצבא לבנון, בעקבות הקרבות נגד קבוצת הטרור האינטגריסטי, פתח-אל-איסלאם.
אזכיר בהקשר זה, שהביקור הרשמי הראשון של קושנר מחוץ לארצו היה בלבנון כבר ב-25-24 במאי 2007. קושנר הכריז אז על כוונתו להפעיל את השפעתה הדיפלומטית של ארצו ולשוחח עם כל הפלגים, כולל עם החיזבאללה, כדי להגיע להסכמה לאומית. צרפת מצהירה, שכוונתה להביא בסופו של דבר לפירוק המליציות בלבנון, יחד עם זאת, היא עומדת בסירובה להכריז על החיזבאללה כעל ארגון טרור, בטענה שהוא מהווה חלק ממרקם החיים הפוליטיים בלבנון.
לכן, צרפת יוזמת במחצית יולי ועידה לבנונית פנימית לדיון במצב בלבנון, שתיערך בצרפת באווירה נעימה יותר ובה ישתתפו הפלגים השונים וגם נציגים של החברה האזרחית. האינטרס המיידי של צרפת בשמירת השקט בלבנון, קשור כמובן גם בחשש שלה לביטחונם של 1,600 החיילים הצרפתים המשרתים ביוניפיל המורחב. בסופו של דבר לישראל ולצרפת יש מטרות משותפות בלבנון, כמו שמירת יציבות המשטר הדמוקרטי, מניעת התחמשותו מחדש של החיזבאללה ומניעת מעורבות סורית ואירנית. בעת ובעונה אחת, המצב הנפיץ בלבנון עלול להביא להרעה ביחסי ישראל וצרפת במקרה של התלקחות נוספת.
המשכיות מסתמנת גם במדיניות של הממשל החדש כלפי סוריה. מדיניות המתבטאת בדרישות מסוריה לשיתוף פעולה עם הטריבונל הבינלאומי לחקירת רצח חרירי, לאי-התערבות בענייניה הפנימיים של לבנון ולכיבוד החלטה 1701 של מועצת הביטחון. ובכל זאת קיים הבדל: יחסו של שיראק לסוריה היה קשור במעורבות רגשית בשל קשריו העמוקים עם משפחת חרירי ועם רפיק חרירי; מדיניותו של סרקוזי בנושא הסורי תהיה מושפעת יותר משיקולים רציונאליים. בהמשך, וכאן אני מעלה השערה שאיננה מבוססת עדיין על התבטאויות מפורשות, עלולים להגיע למצב שצרפת תפעיל לחצים לוויתורים ישראלים ברמת הגולן או בשאלת חוות שבעא כדי להשיג שקט ללבנון. אפשרות זו נובעת מההנחה, שהמטרה המרכזית של צרפת היא להגיע למידה אפשרית של שקט בלבנון ובאזור.
כדי לייצב את המצב בלבנון ייעשו כנראה ניסיונות נוספים להגיע להידברות עם אירן. הניסיונות כנראה לא יביאו לשינוי הקו הצרפתי הנוקשה בנושא הגרעין האירני. בהכרזות הפומביות של סרקוזי עולה הדרישה הברורה לפעילות משולבת של הקהילה הבינלאומית להחרפת הסנקציות על אירן, אך יחד עם זאת להימנע מפעילות צבאית. אציין בהקשר זה, שצרפת מילאה לאחרונה תפקיד מרכזי ונחרץ ביוזמת ההחלטה של מועצת הביטחון לגנות את נשיא אירן על קריאותיו להשמדת ישראל.
נקודה אחרונה בעלת משמעות למזרח התיכון היא הנושא של קבלת טורקיה לאיחוד האירופי. סרקוזי הביע התנגדות מפורשת להצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופי בטענה שהיא איננה שייכת לאירופה מבחינה יגאוגרפית, ובמקום זאת הוא הציע להעניק לה מעמד מועדף. בשלב זה סרקוזי רואה בעדיפות ראשונה את הצורך לשקם את אירופה על-ידי אימוץ חוקה מקוצרת ועל-ידי קידום כוחה המדיני.
מה ההשלכות האפשריות של מדיניות זו לגבי המזרח התיכון? אם יתקבל הקו של סרקוזי כלפי טורקיה הדבר עלול לגרום לחיזוק הגורמים המוסלמיים ולהחלשת החילוניים שם. נקודה שנייה, גיבוש אירופה מדינית עשוי להביא למעורבות רבה יותר בסכסוך הישראלי-פלשתיני, שלא בהכרח תהיה בעלת אופי חיובי כלפי ישראל.
סיכום
לסיכום, סרקוזי הוא, מה שאומרים אצלנו: "מטאטא חדש". הוא נמרץ, הוא מוכשר, הוא יסודי והוא ממוקד במטרותיו. הוא חותר לתוצאות ולהשפעה במדיניות פנים וחוץ כאחד, כי הוא מאמין בקשר שביניהן. מדיניותו המזרח תיכונית מהווה בעיקרה המשכיות של מדיניות קודמו, אך בדרכו הנמרצת הוא יחתור להשפעה, בנושא אותו הוא מחשיב כבעל חשיבות אסטרטגית לצרפת.
מתוך קצב העשייה התזזיתי והמסחרר שלו, סביר להניח, שבזמן הקרוב נהיה עדים ליוזמות חדשות במזרח התיכון ובמסגרת האו"ם, האיחוד האירופי, הקוורטט, או במסגרת חדשה של איחוד ים-תיכוני. נראה שצרפת של סרקוזי תמלא תפקיד מרכזי וחשוב בתיווך בקונפליקטים במזרח התיכון, כולל הקונפליקט הישראלי-פלשתיני. ישראל מצדה, רצוי שתעשה מאמץ לקדם את שיתוף הפעולה עם המשטר החדש, תוך הדגשת המטרות, האינטרסים והערכים המשותפים.
