אקטואליה בפרשת השבוע

במה נבחנת מנהיגות? מנהיגות נבחנת ביכולתה להציב יעדים בני השגה ובחתירה אל אותם יעדים עד להשגתם. היא נבחנת גם ביכולתה להוביל את המונהגים אל עבר אותם יעדים.

ומהו מקור הסמכות של המנהיגות לסמן יעדים ואף לקבוע באיזו דרך יש ללכת? בתרבות הרייטינג שהשתלטה על חיינו, המבחן העליון הוא ההתאמה לדעת הקהל. לכאורה זה מובן מאליו, הרי הקהל הוא המונהג וחשוב שיסכים עם היעדים ועם הדרך להשגתם.

האמנם? נבחן זאת לאור הסיפור של פרשת השבוע.

(במדבר יג) [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: [ב] שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבתָיו תִּשְׁלָחוּ כּל נָשִׂיא בָהֶם: [יז] וַיִּשְׁלַח אתָם משֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת- הָהָר: [יח] וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב: [יט] וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: [כ] וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֶשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:

עד כאן הגדרת המשימה; מכאן לביצוע:

[כא] וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב לְבא חֲמָת: [כב] וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבא עַד- חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צעַן מִצְרָיִם: [כג] וַיָּבאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן-הָרִמּנִים וּמִן-הַתְּאֵנִים: [כד] לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר-כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [כה] וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם:

מרחק של ימים ספורים מגבול הארץ; משימת התיור הושלמה ועתה לשלב הבא: דיווח אובייקטיבי או נקיטת עמדה?

[כו] וַיֵּלְכוּ וַיָּבאוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ: [כז] וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ:

עד כאן הכל בסדר; דיווח על עובדות והצגת דוגמיות מפירות הארץ, בדיוק בהתאם להגדרת המשימה. אבל הנה מתגלה הנטייה האישית של המדווחים:

[כח] אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדלֹת מְאד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: [כט] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:

לכאורה המשך דיווח אובייקטיבי; אבל, לא! אֶפֶס. כל זה לא שווה כִּי-עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ... מלה אחת, אֶפֶס, וכבר אין זה דיווח אלא נקיטת עמדה. לא בגלוי, חלילה; לכאורה הם רק מדווחים.

[ל] וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-משֶׁה וַיּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ: כמה פאתטי; כלב יודע שזו המגמה של המרגלים והוא מנסה לעצור את הסחף עוד בטרם הביעו דעה מפורשת; אבל זה רק

מדרבן אותם לחשוף את מה שהסתירו עד עכשיו:

[לא] וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: [לב] וַיּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אתָהּ אֶרֶץ אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: [לג] וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:
מבלי משים הם חושפים את המניע הנסתר להתנהגותם התמוהה: וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים... החגב בעיני עצמו, אינו מאמין בכוחו וזה מובן; אבל גרוע מזה: וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: יחסו לעצמו נקלט אצל זולתו והזולת מתייחס אליו כפי שהוא מתייחס אל עצמו, חגב.

דעת הקהל והמנהיגות

דברי המרגלים השפיעו מיידית ודעת הקהל דורשת במפגיע שינוי כיוון; לא להמשיך במסע לארץ כנען אלא חזרה לארץ מצרים:

(פרק יד) [א] וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: [ב] וַיִּלּנוּ עַל-משֶׁה וְעַל- אַהֲרן כּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ: [ג] וְלָמָה ה' מֵבִיא אתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזּאת לִנְפּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: [ד] וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו נִתְּנָה ראשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: נִתְּנָה ראשׁ, נבחר מנהיג כלבבנו וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.
תגובת המנהיגות מפתיעה ביותר, אם בוחנים אותה לאור המוסכמות של ימינו:

[ה] וַיִּפּל משֶׁה וְאַהֲרן עַל-פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ושני השליחים הנאמנים מנסים שוב להטות את דעת הקהל:

[ו] וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה מִן-הַתָּרִים אֶת-הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: [ז] וַיּאמְרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי- יִשְׂרָאֵל לֵאמר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאד מְאד: [ח] אִם-חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: [ט] אַךְ בַּה' אַל-תִּמְרדוּ וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל-תִּירָאֻם:

מעניין; יהושע וכלב אינם מתווכחים עם הטענות של המרגלים בדבר כוחם של יושבי הארץ, אבל הם מודיעים כי סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם; אין להם הגנה רוחנית כי ה' אִתָּנוּ, [לכן] אַל-תִּירָאֻם:

אבל זה לא משכנע את דעת הקהל שנשטפה כבר בדיווחים מפחידים; הם לא מתעניינים ברוחניות ומאיימים לחסל את מי שמערער להם את הקונספציה: [י] וַיּאמְרוּ כָּל-הָעֵדָה לִרְגּוֹם אתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאהֶל מוֹעֵד אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וכאן באה תגובת ה': יא וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה לֹא-יַאֲמִינוּ בִי בְּכל הָאתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אתְךָ לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

דעת הקהל משנה כיוון

משה רבנו, המנהיג המסור והנאמן, פותח בתפילה להצלת עם ישראל המורד ומסיים במלים: [יט] סְלַח-נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה:

והתגובה: [כ] וַיּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: [כא] וְאוּלָם חַי-אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד-ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ: [כב] כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים הָראִים אֶת-כְּבדִי וְאֶת-אתֹתַי אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: [כח] אֱמר אֲלֵהֶם חַי-אָנִי נְאֻם-ה' אִם-לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: [כט] בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם לְכָל-מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינתֶם עָלָי: [ל] אִם-אַתֶּם תָּבאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן: [לא] וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אתָם וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ: [לב] וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה:

אין שום ויכוח עם הטענות של המורדים אבל יש חזות קשה ביותר בעניין העתיד הצפוי להם. משה מעביר את המסר והתגובה של המורדים מפתיעה ביותר לכאורה.

[לט] וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאד: [מ] וַיַּשְׁכִּמוּ בַבּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל-ראשׁ-הָהָר לֵאמר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל- הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ:

מה קרה? מה שכנע אותם ביכולת ה' להביאם אל הארץ? אלא זהו טבעה של דעת הקהל, כל כולה מיוסדת על תגובה רגשית; בבחינת האחרון משכנע. קודם הושפעו מדברי ההפחדה של המרגלים ועכשיו נבהלו מזעמו של ה'.

מכאן נובעת מסקנה מעניינת: מנהיג הנענה לדעת הקהל אינו יכול להיות חשוד בהתנהלות רציונלית.

(פרק טו) [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבאוּ אֶל- אֶרֶץ מוֹשְׁבתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם:
אחרי הכל ולמרות הכל, הארץ הזאת שלנו; כך ה' מבטיח ומקיים.

ושיהיה רק טוב ליהודים.