לא קל לכתוב את השורות הללו. תחושת מבוכה מורגשת בימים טרופים אלו בקרב רבים. אנשי שדרות, אשקלון וסביבותיהן, הפכו בעל כורחם לחזיתה הדרומית של מדינה, בעלת עוצמה צבאית אדירה מחד, וחסרת אונים לנוכח המציאות מאידך.
דומני כי ככול שחולפים הימים כך אנו מבינים כי פתרון חד-משמעי ומיידי אינו בנמצא. גם לא יעזור לחפש אשמים. לא ההינתקות ולא הכיבוש הביאו את המצב עד הלום. אותה התופעה שהביאה את ישראל לידי חורבן הראשון והשני, היא זו שמכרסמת בנו כעת.
האחדות והאנוכיות
מאז ומעולם התקיים קשר ישיר בין ההתפתחות ההיסטורית של האומה הישראלית ומידת הצלחתה הגשמית, לבין מידת האחדות שלה. אומה שנולדה מתוך העבדות המצרית אל תוך האיחוד והערבות ההדדית להם התחייבו אבותינו במעמד הר סיני, חתמה לנצח את דרכה בין שני קטבים אלו.
כיבוש הארץ והצלחות רבות נפלו בחלקו של עם ישראל בתקופת הממלכה המאוחדת של דוד. אהבת הזולת והערבות ההדדית היו כחזון שהוביל אותנו באותה עת. אולם כפי שאמר שלמה המלך: "באין חזון, יפרע עם" (משלי כט, יח). ואכן, בחלוף מספר שנים פרצה האנוכיות בעם וחתכה בין פרטיו כמו סכין. הממלכה המאוחדת נקרעה לשני חלקים - יהודה וישראל.
הרב יהודה לייב הלוי אשלג, בעל הסולם זצ"ל, היטיב לתאר את המניעים לסופו של הפרק המפואר בתולדות עם ישראל במאמרו "הגלות והגאולה": "... ומשום שלא הקפידו ישראל על התורה, אלא רצו לערב שם גם את האנכיות הצרה, דהיינו, "שלא לשמה", מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכוח - על הצדק, כשאר הגויים. וכיון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן".
ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרס, על-ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם שלא רצו לפרוש מהאנוכיות. ועל כן הקהילו קהילות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאוות אנוכיות, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על-פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל".
השנאה בינינו הביאה לכך שאיבדנו לחלוטין את המדרגה הרוחנית שבה היינו, בית המקדש השני נחרב והפכנו להיות "עוד עַם" ככל העמים.
במבט לאחור, נראה כי הכלל הוא ברור: כל אימת שאנו נופלים אל האנוכיות וזונחים את ערך הערבות ואהבת הזולת, פורצת בנו השנאה והמחלוקת. וכתוצאה מכך אנו חווים מפלה גם ברמה הגשמית.
כאגוזים בשק
מאז חורבן הבית לא הצלחנו לשקם את אהבת הזולת בינינו. אומנם עת אסונות ומלחמות טפחו על פנינו, התאחדנו בבחינת אחים לצרה, מעל להבדלי הגזע והתרבות, הדעה והדת, אולם היה זה איחוד ארעי בלבד. אפילו שיפה התופעה לשעתה ורוח האחדות מרוממת נפש, לא די בה הכוח והעוצמה, כדי לחזור ולהיבנות על ידה בתור אומה יציבה ועצמאית. נהפוך הוא. ככול שחולפות השנים נראה כי סף הסיבולת, או ליתר דיוק סף האדישות שלנו, הישראלים, מתגלה כגמיש יותר ויותר.
מי שנותר אדיש בשבע השנים האחרונות למצוקת ישובי קו העימות, שוקע עתה בקלות יחסית בכורסתו גם אל מול המציאות חדשה והקשה שמתרחשת בחוצות אשקלון.
שיירות התמיכה הכלכלית שפוקדת את שדרות מדי פעם בפעם, היא אכן מעשה מבורך וראוי להערכה. אולם אין בו די כדי לממש ולבטא את הערבות האמיתית, השלמה, זו הראויה להיות מונחת ביסודו של עמנו.
כיום אנו דומים לצרור אגוזים המאוגד בתוך שק. אומנם השק מאגד אותנו לאגודה אחת, אך לא די בו להפוך אותנו לגוף אחד ממש, כמאמר רבי יהודה הלוי. כל תנודה קלה שבו מעוררת התרוצצות רבה, שעל ידה באים אנו לפירודים וצירופים חלקיים מחדש. הנסיבות החיצוניות, הן שמאחדות בינינו. חסר בנו את כוח הליכוד הטבעי מבפנים.
הפתרון
מי שמחפש את הפתרון לתווך הקצר שוגה ומעצים את הבעיה. הלא כבר העידו חז"ל כי "אין ישראל נגאלין אלא אגודה אחת" (מדרש תנחומא, פרשת ניצבים).
"אהבה הלאומית שבין יחידי האומה", כתב בעל הסולם בעיתון האומה שהוציא לאור בשנת 1940 ובו קרא נרגשות לאיחוד האומה על זרמיה, "היא היסוד לעצמיותה של כל אומה. לכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחיית האומה... השפה, הדת וההיסטוריה הגם שהם ערכים חשובים שאיש לא יכחיש בחשיבותם, עם כל זה, אינם מספיקים לקיום אומה ברשות עצמה... לכן אמרתי שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית הן בנוגע מפרט לפרט והן מהפרטים אל הכלל. לחזור ולגלות את האהבה שהייתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות".
השינוי המיוחל אינו יכול להתרחש בין רגע, אלא ביגיעה רבה ובהסברה רחבה. כדי להשיב פעם נוספת את ערך אהבת הזולת, עלינו להעלות על נס את התרומה לחברה.
עלינו ליצור מערכת המתגמלת בפומבי את מי שנוהג בהתאם לערכים אלטרואיסטיים. הצורך הטבעי להיות חלק מהחברה ולקבל ממנה חיזוקים, יביא את האדם להרגשה כי הוא רוצה ליישם את ערכיה.
על-מנת להתאחד מחדש כאומה, עלינו לגלות את תכונת האהבה והדאגה ההדדית. רק אם נאפשר לתכונה זו להשתחרר מתחת למעטה שכבות הציניות והאגואיזם בהן היא חבויה, נוכל להתחיל בתהליך שבסופו נחזור להיות חברה מלוכדת, בעלת מטרה וחזון שיאחדו אותנו כבתחילה. ואז, גם השינוי המיוחל במצב הגשמי לא יאחר לבוא.
