בכל נתיבותיהם שלום

בעת זו פורחת ומשגשגת הטיילנות ביהודה, שומרון ובבקעה. מיני קבוצות סובבות בשטח, וותיקות מתעבות וקולטות זרם משתתפים טרי. לצידן חדשות נוסדות ופוסעות עוד כמה צעדים קדימה בתעוזה דעת ולכת. צעירים שגדלו בשבילי ידיעת הארץ, בגרו למובילי ציבור בשיבה הפיסית למכורה. מורי דרך וחוקרי א"י שגידלו כבר כמה וכמה דורות, עומדים מול גלי רעב גואים של הציבור בכלל והצעירים בפרט, לגמוע מהם את מצבורי דעת דרכם. שבה רגלם של ישראל לתור את הארץ.

נתייגע יגיעות הרבה ציבור ההתיישבות, שהיה בעת ובעונה אחת הנושא העיקרי בנטל האומה והשעיר לעזאזל שלה. משברו וקטיעת אבריו יצא תוהה, לאן? את התשובה, "למרבה הפלא", יכתיב דור ההמשך. חלק מרכזי בהבניית המענה תהיה תופעת טיולים זו.

כבר בדור הפלמ"ח נקשרה הילת גבורה סביב המסעות למחוזות מרוחקים מקו הישוב. מיד לאחר מלחמת ששת הימים נרשמה כמיהה שהתפרצה ממעמקי הדורות אל ארץ התנ"ך החדשה-ישנה ששוחררה. היום יותר מתמיד, בעת בה השלטון המרכזי מפקיר אזורים של לב הוויות האומה אל הלא נודע, הופכות אותן קבוצות הולכים לבין הגורמים הישראלים היוזמים הבודדים בשטח ומתוקף כך, לקובעי עובדות.

פעילות הטיולים באזורים הללו ממלאת את הפונקציה של דחיקת הגבולות עבור הישוב היהודי ביו"ש בפרט ובארץ בכלל. נראה שפעילות מסיבית מהסוג הזה תהיה משמעותית לא פחות מאקטיביזם התיישבותי, שהפך אסטרטגיית פוסט גירוש מרכזית. לא זו בלבד, נוכחות יהודית מתמדת בכל רחבי יו"ש תמנע מאזורים שלמים להפוך לארץ רפאים ובכך לחשוף אותם להשתלטות האויב. שהרי גם עם הממשלה האוטופית ביותר לא ניתן להתיישב בכל תא שטח, אך להופכו למרחב ביתי ע"י הימצאות בו אפשר גם אפשר.

מסירות הנפש בפריצת גבולות מנטאליים, לרוב של להיכן מותר להגיע ולהיכן לא, דומה לפריצת מגבלות האפשר, עמה עלה עם ישראל משברי קורותיו. זקני ההתיישבות מספרים שמאז ומעולם הצבא היה הגורם הכי פחדני בשטח, בניגוד לאוכלוסיה האזרחית; היום מוחשי עניין זה ביתר שאת. הצבא פועל במקרה הטוב תחת הנחת המוצא שהוא מצוי באזור שעתידו לוט בערפל וההווה שלו רב סכנות, ובמקרה הרע, שהוא נמצא בשטח אויב מחוץ לגבולות הקבע ובתום המשימה "יתקפל וישוב הביתה". אלא שהמתיישבים כבר בבית. כבני הבית הם הולכים בשבילים בשטח הפתוח, בעוד הצבא נוסע בכבישי ביטחון וגודר גדרות פוצעות נוף. בני הבית מעפילים לרכסים שולטים כדי לתפוס את פרטי המרחב, הצבא נעזר באנטנות ומצלמות אוטומטיות התקועות בחומות הבטון של מוצביו. הצבא מתנייד בקופסאות שימורים החוצצות בינו לבין החוץ ואילו בני הבית מבקשים להתמזג בארצם. הבדלי התפישות האלה ניכרים היטב במפגשים אקראיים בין גורמי הצבא למטיילים.

באחד מימי השישי (יום הטיולים המרכזי של עשרות קבוצות) קופץ בזעקות שבר המ"פ הצעיר לעבר קבוצת מטיילים ומעתיר ברצף שפה בעלת גוון כה נוכרי "מה אתם עושים פה... זה חוסר אחריות" וחותם בנימת ניצחון "מה, אתם רוצים למות בכוח ?!". "אם למות אז פה" זורק מישהו בפשטות אל חלל האוויר.
באופן עצוב ופרדוקסלי, לא רק המרחב התודעתי, אלא גם האינטרס של הצבא והישוב האזרחי נוכריים זה לזה בשורת המעשה.

צה"ל עבר שינוי יעוד מצבא ההגנה לישראל, לזרוע פוליטית שיעודה למלא אחר הוראות הדרג המדיני. היותו של צבא גוף מגיב, לא גמיש ונוטה לקונספציות מטבעו, צריך לשכנע את בני הבית לאזור אומץ ולהתחיל לייצר מציאות בשטח, גם בנושאים שחשבו אותם בעבר מחוץ לתחום השפעתם. תחומי הריבונות היהודית בידיהם ממש, כך מסתבר. אין זה מקרה שהשיבה לחקר עממי של ארץ התנ"ך משליכה על מרחב "ההשפעה" היהודית בשטח. גם אם לא כל העוסקים בכך נושאים את כל כובד הרציונל הנלווה על כתפיהם, המשיכה הטבעית של יהודים לתור את ארצם בלא כל חוצץ, שולחת גלים של חיוב לכל עבר. מדובר בתופעה מופלאה המלמדת כיצד אנשים חותרים ליצור מציאות כל אחד בזירתו וצולחים בכך.

בתוך שפע חבורות הטיולים יש מדרג שלם שבלי דעת מפעיל אחד את השני כמו גלגלי שיניים באותו מנגנון. יש המשפיעים להרחיק בתעוזה להגביר את הקצב והמרחק, יש המדגישים את העמקת הדעת והחקר, יש המחשיבים את הרחבת השורות לציבורים חדשים ויש המקפידים על נושאי ביטחון ובטיחות. מכאן לשם, קמעה קמעה, עולה התופעה על גדותיה ומתחילה לגלוש אל עבר תושבי המרכז. זו ראשית התהליך, אך אם יצלח - ישוב העם אל ארצו ואל עצמו.

גאיות מתפתלים, עמקים רחבים ופוריים, רכסים מהם נפרש נוף עוצר נשימה מקצה הארץ עד קצה, מעיינות מפעמים בהר, נחלים, גבי מים ביום קיץ לוהט, תופעות גיאולוגיות מרתקות, מרבדי פריחה משכרת ואתרי מורשת, שכל כולם מחיים את דברי ימינו המופלאים דור אחרי דור. כל זה כשעה נסיעה מנקודות שונות במרכז הארץ. "הגליל של המרכז" הוא פוטנציאל עצום בהעצמה המנטאלית והרוחנית של העם כולו.

בימים אלו של חיפוש דרך, כל מי ומה שמפריד בין העם הזה ונופי בראשיתו ומרחבי עתיד התפשטותו, הוא מורך, כסילות, כזב או רשע. ישמור נא השם את נתיבות בני חורין אלו שמשיבים מעט מעט בדרכם את החרות לעמם ולארצם.