מאז פרשת אוטובוס 300 ב-1984, שרות הביטחון הכללי של ישראל הלך מדחי אל דחי. שלוש וחצי שנים אחר כך פרצה האיניתפיאדה הראשונה, שבה התגלה השב"כ בכל מערומיו ולא סיפק את הסחורה. התוצאה: הסכם אוסלו.
את מכת המוות קיבל הארגון כשיצחק רבין העמיד בראשו את "המומחה" לחתרנות יהודית ולאבטחת אישים, כרמי גילון, ומינה אותו למעריך לאומי רשמי בעניינים פלשתיניים. התוצאה: כשל מערכתי, גם באבטחת חיי ראש הממשלה, וגם בהערכה על פרוץ מלחמת אוסלו המתנהלת כיום.
המסמר האחרון בארון המתים של השב"כ היה, כששמעון פרס מינה את מפקד חיל הים לשעבר, עמי איילון, לשקם את השב"כ אחרי רצח רבין. על מינוי זה ניתן לומר: מה חמור מבין במרק פירות. התרומה העיקרית של איילון לשב"כ היו ראיונות מתלבטים לאמצעי התקשורת, משל היה הנסיך המלט מדנמרק. חיבוטי הנפש של איילון באמצעי התקשורת, אחרי שפרש מן התפקיד, הם טקסט מצויין לעשות עליו ניתוחי תוכן של מערכת ביטחון קורסת.
הקלות הבלתי נסבלת שבה מבצעים הפלשתינים פיגועים בכל מקום שבו חיים יהודים בארץ ישראל, ובייחוד בתוך גבולות הקו הירוק, היא ביטוי לכשל מערכתי של כל זרועות הביטחון. באחריות לכשל הזה נושאים כל ראשי הממשלות, שרי הביטחון והשרים לביטחון פנים, מאז ממשלת רבין ועד ממשלת ברק. משימתו הדחופה של אריאל שרון היא לבצע רפורמה יסודית במערכת הביטחון כולה, ובשלב ראשון בשב"כ.
לכל מדינה בעולם יש מערכת ביטחון המורכבת מארבע זרועות: צבא, משטרה, שב"כ ו"מוסד". הצבא עוסק בעיקר במלחמות סדירות, חיצוניות ופנימיות. המשטרה עוסקת בפעילות נגד עברייני חוק, ה"מוסד" פועל נגד חתרנות בחו"ל, והשב"כ אחראי על המודיעין המסכל, ועוסק בפעילות נגד חתרנות פנימית, פעילות חשאית עויינת, וריגול.
על מנת שזרועות אלה יפעלו כהלכה, על ראשי המדינה להגדיר את מהות האיום. שורש הרע של מערכת הביטחון של ישראל בכלל ושל השב"כ בפרט, נעוץ באופיו הבולשביקי של דוד בן-גוריון, אשר כיוסף סטלין ראה במעמדו האישי כמנהיג היישוב תנאי הכרחי להגשמת מטרות הציונות. מנקודת ראות זו הפעיל בן-גוריון את מערכת הביטחון של היישוב בעיקר נגד האיום הפנים-ציוני, דהיינו נגד יריביו הפוליטיים שאיימו על שלטונו. זאת הסיבה שארגון "ההגנה" נבנה כמיליציה פוליטית בלתי מקצועית, הנאמנה לבן-גוריון, וזאת הסיבה ששירות הידיעות של "ההגנה" (ש"י) התפתח למעשה כשב"כ, בעיקר נגד תומכי ז'בוטינסקי ונגד ארגוני המחתרות אצ"ל ולח"י.
האב המייסד של הש"י היה חבר קבוצת כינרת, שאול אביגור, גיסם של מנהיג "ההגנה" אליהו גולומב, של אחד ממנהיגי "ההגנה" ותנועת העבודה, דב הוז, ושל ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, משה שרת. כישורו העיקרי היה נאמנות עיוורת לבן-גוריון. כישורו השני היה קשר משפחתי עם גולומב, הוז ושרת. אחרי רצח ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, חיים ארלוזורוב (1933), "חקר" אביגור את הפרשה ודיווח כי אנשי המפלגה הרוויזיוניסטית של ז'בונטינסקי, מפלג "ברית הביריונים", רצחו אותו. ממצאי מחקרו של אביגוור לא הועמדו מעולם לביקורת, שכן את כל פעלו, ואת פעלם של הש"י והשב"כ, "עדיין לא הגיע הזמן לגלות", אך הם היוו עילה לעלילת דם נגד כל תומכי ז'בוטינסקי. כך הבטיח אביגור את בחירתו של דוד בן-גוריון ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935 ואת השתלטותו על התנועה הציונית.
עבור השירות הזה, העניק בן-גוריון לאביגור תפקידים חשאיים עד מותו, והוא קיבל כמובן גם את פרס ישראל על מפעל חייו.
בשנת 1940 הקימו, המיפקדה הארצית של "ההגנה" והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, את הש"י הארצי בפיקוד שאול אביגור. שני סגניו היו אנשים נאמנים לבן-גוריון: דוד שאלתיאל, שטיפל במודיעין הצבאי והמשטרתי, וזאב שרף שטיפל באצ"ל ובלח"י. המפקד הכושל של התע"ש, נאמנו של בן-גוריון, ישראל עמיר, החליף את שניהם ב-1943. ב-1945 ביקשה המשטרה לאסור את עמיר על רצח יהודי והוא הוברח לירושלים ומונה לפקד שם על סניף "ההגנה". את מקומו תפס נאמנו של בן-גוריון, דוד שאלתיאל. גם עמיר וגם שאלתיאל היו אנשים חסרי כישורים של ממש, כפי שהוכח מתפקודם כמפקדי ירושלים, במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות.
הש"י הארצי הורכב משלוש מחלקות, שפעלו בנפרד זו מזו. מחלקה ע' - היא "הש"י הערבי" - בראשותו של עזרא דנין ואחר כך זיאמה דיבון; מחלקה י' (יהודים), ששמה שונה אחר כך בעצת בן-גוריון לפ' (פנימית), בראשותו של יוסף קריב ואחר כך איסר הראל; ומחלקה מ' - היא מחלקת משטרה שצורפה למחלקה המדינית, ובראשה עמד משה בר-אילן ואחר כך ברוך גוריאל.
אנשי הש"י אספו מידע על הערבים ועל הבריטים, אבל עיקר פעילותו של הש"י, לא רק באיסוף מידע אלא גם במבצעים, היתה נגד אצ"ל ולח"י. מאז הקים אביגור את הש"י הארצי ב-1940 ועד תחילת מלחמת העצמאות ב-30 בנובמבר 1947 התקיים בארץ ישראל "סייזון" ממושך (עם הפסקה של כשנה, בתקופת הפעילות המשותפת של ה"הגנה" אצ"ל ולח"י ב"תנועת המרי העברי", ממחצית 1945 עד מחצית 1946) שבו עקבו אנשי הש"י אחרי אנשי אצ"ל ולח"י , חטפו אותם, שמו אותם במעצר בקיבוצים ומסרו אותם לידי בריטים. בפעילות הזאת השתתפו כל זרועות "ההגנה" האחרות ובייחוד הפלמ"ח.
גם במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות המשיכה מחלקת "אברהם" בש"י לעקוב אחרי אנשי אצ"ל ולח"י. גולת הכותרת של הפעילות הזאת היתה "פרשת אלטלנה", שבה תמרנו נאמניו של בן-גוריון, ובייחוד לוי אשכול וראש מחלקת "אברהם", דוד כהן, מקיבוץ בית אלפא, את מנחם בגין לעמדה של מחולל הפיכה וכמי שאינו ראוי להיות חבר בממשלות ישראל.
"בדיכוי ההפיכה" השתתף באופן פעיל יצחק רבין, שהרג עם חבריו ממטה הפלמ"ח אנשי אצ"ל בלתי חמושים בשפת ימה של תל אביב, ובאחרית ימיו אף התגאה בכך. גם לרבין גמל בן-גוריון ביד נדיבה. כמו שבעזרת רצח ארלוזורוב השתלט בן-גוריון על התנועה הציונית, כך בעזרת פרשת "אלטלנה" הוא השתלט על מדינת ישראל. מידע רב מסר לי על כך בסדרת ראיונות ברוך גוריאל.
השב"כ במתכונתו היהודית הוקם תוך כדי מלחמת העצמאות, ובראשו הועמד ראש המחלקה היהודית בש"י, נאמנו של בן-גוריון, איסר הראל. הראל שימש בתפקיד עד 1952, שנה שבה הוא מונה לראש "המוסד" ולממונה על כל שרותי הביטחון. איסר הראל העביר, מן הש"י לשב"כ, את הדגש על פעילות נגד אויב יהודי המסכן את שלטונו של בן-גוריון. הוא גייס סוכנים מקרב הסטודנטים המבריקים והמרצים הצעירים באוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה, שהיו לימים ראשי האוניברסיטאות שבהם למדו, שהקימו אוניברסיטאות חדשות ומילאו תפקידים ממלכתיים בכירים. הראל גייס סוכנים מקרב העיתונאים שהיו לימים עורכים בכירים, דוברי משרדים ממשלתיים וליברלים דגולים. השב"כ עקב אחרי יהודים רבים, שתל מכשירי האזנה בדירותיהם ובמשרדיהם, צילם מסמכים אישיים, קרא את מכתביהם והאזין לשיחות הטלפון שלהם.
אחד היעדים לדוגמא, היה חבר מפ"ם בירושלים ולימים שר בממשלת ישראל, ויקטור שם טוב. על אחד השרים הבכירים באחת מממשלות ישראל נתגלה כי את עבודת הדוקטור שלו הוא העתיק ממחקר קיים. במעקב שנעשה אחרי סופר מפורסם שהתעלס עם פילגשו במכוניתו, נטל איש השב"כ את נעליה של הפילגש. בסוף שנות החמישים הושמד חלק גדול מארכיון השב"כ, בניגוד לחוקי מדינת ישראל, כדי למנוע את חשיפת המעשים האלה. מה שלא הושמד יישאר חסוי למשך תקופה ארוכה מאוד, אלא אם כן יחליט אחד מראש הממשלות בישראל, אריק שרון לדוגמא, לשנות את הפרדיגמה.
השב"כ פעל כמובן גם נגד ערביי ארץ ישראל ונגד יעדים אחרים. אחרי מלחמת ששת הימים התרחבה מאוד המחלקה הערבית. אחד האנשים המרכזיים באותה התפתחות היה יהודה ארבל. בסוף שנות השבעים, בסדרת ראיונות, סיפר לי ארבל כיצד הוא וחבריו עשו מאמצים עילאיים להעביר את הדגש בשב"כ מפעילות נגד יהודים לפעילות נגד פלשתינים ברצועת עזה, באיזור שכם ובמקומות אחרים. בזכותם של ארבל, חבריו ופקודיו, יכול היה אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לדכא את הטרור בעזה בשנת 1972 ולהוכיח שאפילו אם לא ניתן לחסל את הטרור לחלוטין, ניתן למזער מאוד את הישגיו.
את ההתפתחות הזאת ניטרלה זחיחות הדעת שאפיינה את מנהיגי המדינה ואת ראשי מערכת הביטחון, נוכח תוצאות מלחמת ששת הימים. התפתח אז מיתוס שאין לערבים שום סיכוי להתמודד במלחמה סדירה ובמלחמה זעירה נגד מערכת הביטחון הישראלית, "היעילה ביותר בעולם". המיתוס הזה עודד קידום מקורבים, חסרי כל כישורים, לצמרת כל זרועות הביטחון, ומשם למנהיגות המדינה. ארבל וחבריו התריעו נגד ההתפתחות הזאת, אך קולם היה כקול קורא במדבר.
מלחמת יום הכיפורים תרמה להתפתחות הזאת את ועדת אגרנט ואת סילוקם של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ושל האלופים אלי זעירא ושמואל גורודיש, מצה"ל. כל הקורא היום את דו"ח הוועדה, נוכח כי חבריה לא הבינו את ההתרחשויות וכי למסקנותיהם אין קשר עם המציאות, כפי שמאיר שמגר וחברי ועדתו לא הבינו את המשמעויות הביטחוניות של אירועי הטבח במערת המכפלה בחברון. אבל עצם פעולת הוועדה והבאות אחריה, יצרה מציאות חדשה: נשיאי בית המשפט העליון, מאגרנט, דרך כהן ושמגר, ועד ברק, הם מורי ההלכה של מערכת הביטחון ועל-פיהם יישק דבר, שהרי הכל שפיט והכל בהתאם לאינטרסים ולהשקפת עולמם של נשיאי בית המשפט העליון. מעתה, האיום העיקרי על ראשי מערכת הביטחון אינם הצבאות הסדירים של מדינות ערב וארגוני הטרור הפלשתינים, אלא נשיאי בית המשפט העליון. מכיוון שלא ניתן להילחם בהם, יש להתחבר אליהם, ולגבש את האסטרטגיה של השב"כ בהתאם להשקפת עולמם של כבוד הנשיאים.
אחרי המהפך הפוליטי ב-1977 ועליית מנחם בגין לשלטון, הפכו רוב עיתונאי ישראל, סופריה והפרופסורים באוניברסיטאות - שבוייתו על-ידי בן-גוריון, שאול אביגור, איסר הראל וחבריהם - לאופוזיציה ראדיקלית, למרות שרוב דבריהם היו חסרי בסיס. הביקורת של העילית הכותבת הגיעה לאינטנסיביות-שיא במלחמת לבנון ב-1982 והכתה את השב"כ בפרשת אוטובוס 300 ב-1984. התוצאה: מערכת הביטחון, ובכללם השב"כ, הופתעו מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, ותפקודם בשש שנותיה היה גרוע ביותר.
במהלך האינתיפאדה הוכו זרועות הביטחון של ישראל בסדרת בג"צים על-ידי בית המשפט העליון, במאמרים לאין סוף על הלחימה הבלתי מוסרית של צה"ל במשליכי האבנים, ובמסעות צלב של פוליטיקאים, דוגמת שולמית אלוני ויוסי שריד, שעד היום הזה הם חביבי התקשורת המובהקים ביותר. הקורבנות הבולטים ביותר בתחום זה היו אלופי המשנה יהודה מאיר ואפי פיין. הראשון נזרק מצה"ל בבושת פנים, ומן השני נמנע קידום, כפי שהיה ראוי לו, לאור כישוריו המעולים והישגיו המוכחים. נוכח כל זאת מונה חביב העיתונאים, יעקב פרי, לראש השב"כ. תפקידו העיקרי היה לנטרל את האיום על השב"כ, על מעשיו ועל מחדליו מצד אמצעי התקשורת. על הצלחתו בתחום זה הוא קיבל שני פרסים לאחר הפרישה: מנכ"ל סלקום, עם משכורת ותנאי עבודה שהם בגדר חלום אף לעשירון העליון, ופרשן קבוע לענייני שב"כ וטרור באמצעי התקשורת.
יצחק רבין, שניצח בבחירות במחצית 1992, גילה שמערכת הביטחון של ישראל אינה מסוגלת להתמודד עם האינתיפאדה בארץ ישראל ועם החיזבאללה בדרום לבנון. בניגוד לתפיסתו העקרונית, נכנע רבין לתחבולותיהם של שמעון פרס ויוסי ביילין ואישר את הסכם אוסלו. הנזק הגלוי של הסכם אוסלו ידוע לכול.
אבל היו לו גם השפעות הרות אסון במערכות חסויות ובייחוד בשב"כ. רבין התלבט אז בשאלה את מי למנות לראש הארגון, במקומו של יעקב פרי. המועמדים היו גדעון עזרא וכרמי גילון. גדעון עזרא היה מקבל את המינוי, אם רבין היה מבין את המציאות ומעריך שפני ערפאת לעימות. אבל ראש הממשלה היה מנותק מן המציאות. הוא העריך שערפאת מתכוון באמת ובתמים להגיע לשלום עם ישראל, ושאבן הפינה באסטרטגיה שלו ובשרידותה של ישראל הוא הסכם אוסלו, ושהאיום על ההסכם אוסלו, וממילא על שרידותו הפוליטית, עלול לבוא מצד המתנחלים ו"הימין הקיצוני" היהודי. לפיכך הוא בחר בכרמי גילון, שנחשב למומחה תיאורטי ובעל ניסיון בענייני יהודים, לראש השב"כ. ראש הממשלה האמין שגילון יפטור את השב"כ מקשיים עם בית המשפט העליון ועם פרקליטות המדינה, שכן סבו (פרומקין) היה שופט בבית המשפט העליון, אביו היה פרקליט המדינה, אמו היתה סגנית היועץ המשפטי לממשלה, עד 1974, ואחיו שימש רשם בית המשפט העליון בדרגת שופט. ב-1994 קבע רבין שגילון יהיה "המעריך הלאומי" בענייני פלשתינים.
על אווילותו של המעריך הלאומי לענייני פלשתינים ניתן ללמוד מעדותו בספרו האוטוביוגרפי. גילון כתב כי הסכם אוסלו "הוציא את הפתח' ממעגל הטרור" [עמ' 193]. מצד שני מודה גילון בספרו שרבין, פרס, שריד וביילין הטעו ביודעין את הציבור כשכללו בהסכם אוסלו סעיף שעל ערפאת להסגיר מבוקשים לישראל. "סעיף זה נכלל בהסכם רק לצרכים פוליטיים, לסבר את דעת הציבור הישראלי ולא יותר מכך" [עמ' 357].
עד שרבין ניצח בבחירות, חתם על הסכם אוסלו ומינה את גילון לראש השב"כ, היתה הבנה בין ראשי השב"כ לבין המתנחלים. הבנה זו אפשרה למתנחלים לפגוע בפלשתינים באינתיפאדה הראשונה ועל רקע זה פעלה גם "המחתרת היהודית". רבין וגילון לא רק שמו קץ להבנה הזאת, אלא הפכו את כל המתנחלים לאיום על משטרו של רבין, כפי שבן-גוריון הפך את הרוויזיוניסטים לאיום על משטרו. רוב העיתונאים סייעו למגמה הזאת. כך התרחשו שתי התפתחויות מסוכנות: ערפאת התכונן ללא הפרעה וללא ידיעתה של ישראל למלחמת אוסלו שפרצה באוקטובר 2000, וציבור המתנחלים נעשה בלתי לגיטימי בעיני ישראלים רבים, עד כי ערפאת האמין שבעזרת מעשי טרור ניתן יהיה לשכנע את הישראלים לפנות את ההתנחלויות ולהקים מדינה פלשתינית על כל שטחי יש"ע. מכאן למסקנה המדהימה, שרבין וגילון עודדו (במעשיהם) את ערפאת לבצע שורה של מעשי טרור כדי להכשיר את דעת הקהל בישראל להסכים ליישום הסכם אוסלו לפי פרשנותו של ערפאת. אף כי השניים לא התכוונו לכך, אין לשחרר אותם מן האחריות.
השב"כ של רבין-גילון נכשל, לא רק באבטחת חייו של רבין עצמו, אלא גם בהערכותיו ובמעשיו ביחס לפלשתינים. אין פלא איפה, שבמלחמה הנוכחית אין הוא מספק את הסחורה ועל אריק שרון למהר ולחולל בו רפורמה יסודית.
