ביום שבו התייצב משה קצב לפני בית המשפט למסירת תגובתו לכתב האישום, ובו הודיע כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון, שמענו הבלחות עוטות-קלון של שתי פוליטיקאיות בתקשורת: השרה - שרת החינוך ! - יעל תמיר (המכונה יולי), וחברת הכנסת זהבה גלאון. דבריהן הזכירו את דבריה בעבר של פוליטיקאית נוספת, חברת הכנסת שלי יחימוביץ', שאף הם העטו קלון עליה ועל הכנסת שבה היא חברה.
שרת החינוך של מדינת ישראל, עוד בטרם נודע כי קצב דורש משפט מלא, אמרה בתקשורת כך (כל הציטוטים להלן אינם מדויקים, אך מבטאים את שנאמר): "הגיעה השעה שמשה קצב יתייצב בבית המשפט ויודה, ויפטור אותנו מכל הפרשה הזו".
זהבה גלאון דיברה ברדיו לאחר הודעת קצב כי הוא חוזר בו מהעסקה, וידעה לומר כי הוא "מהתל בציבור וסוחב את משפטו זמן רב". אכן, גלאון משלמת מס שפתיים לחוק, באמרה כי בית המשפט הוא שיכריע בדבר אשמתו של קצב, אך באותה נשימה היא אומרת כי "הקהל מבין את הדברים ויודע לשפוט". במילים אחרות, גם אם שופט כלשהו יעשה שטות נוראה ויזכה את קצב, גלאון ו"הקהל" שלה אינם מתעניינים בפסק דינו של שופט לא-יוצלח כזה, שכן הם כבר הרשיעו את הנאשם. נותר להם רק לתלותו על העץ, ואולי גם לסרסו לפני-כן.
לא שכחנו את דבריה של שלי יחימוביץ' לפני כשנה, כאשר נפגשה עם א' כלשהי ואמרה כי קצב אשם, מאחר שהיא, יחימוביץ, מאמינה לה. מייד היה ברור, כי בית המשפט מיותר והשופטים מקבלים שכר ללא צידוק, הואיל והשופטת יחימוביץ' כבר חרצה את הדין: היא מאמינה לאותה א'.
אף אחת משלוש הנשים הללו, המזעיקות השכם והערב שמיים וארץ בדרישה לדקדק בקוצה של יו"ד כאשר מישהו מיריביהן הפוליטיים סוטה לדעתן מהחוק, לא קראה את הראיות ולכן אינה יודעת מה בדיוק אמרו העדים. אם מי מהן קבלה לידיה את הראיות לעיון, הייתה בכך הפרת החוק כשלעצמה, אלא אם המוסר היה קצב או מי מסניגוריו - וקשה להאמין שהללו עשו כן. ואולם, לגראציות תמיר, גלאון ויחימוביץ', כמו לשוטים המפגינים ברחובות ודורשים את דמו של קצב ללא ידיעת הפרטים, די בכך שחבורת נשים התלוננה נגדו, ועץ התלייה כבר מוכן. הלא נשים התלוננו, וכיצד יתכן שנשים תשקרנה?
ואם היועץ המשפטי, לאחר שסיים את התלהמותו האווילית בתקשורת בדבר "עבריין מין סדרתי בבית הנשיא" ובדבר אישומים חמורים באונס - שבהתקרר דעתו נאלץ לבלוע את לשונו ולחזור בו מהם - הודיע לבג"צ כי הראיות שבידו קלושות ומפוקפקות, עד כדי הצורך לצאת מהעניין בעסקה קלושה, זוהי בעייתו של מזוז, לדידן של תמיר ושות'. הן אינן זקוקות למשפט, כי פסק הדין כבר מוכן בידיהן.
ללמוד אזרחות
לא נודעו לי הישגיה האדירים של הגברת תמיר, פרופסור לפילוסופיה, בתחומי החינוך השונים, אך דבר אחד ברור לגבי כל שלוש הנשים הללו: עליהן ללמוד אזרחות מן היסוד, ממש מהאות א'. גם ללא קשר למשמעות הדברים במישור הפלילי, שבו נדון להלן, השלוש אינן מבינות כלל יסודי בהלכות משטר ודמוקרטיה: אסור לו בתכלית האיסור, לאיש הרשות המבצעת - לא כל שכן שר בממשלה! - או לאיש הרשות המחוקקת, לפצות פיו ולומר אף מילה אחת בדבר חפותו או אשמתו של נאשם או חשוד, שכן כל אמירה כזו מהווה התערבות שאינה נסבלת של הרשות המבצעת או של הרשות המחוקקת בהליכי המשפט.
אמירתו של שר בממשלה, כי פלוני העומד לדין הוא אשם וראוי כי יודה במהרה לצורך קיצור ההליכים, נשמעת כמו, ובמדינות מסוימות מהווה בפועל, איום על בית המשפט, לבל יעלה בדעתו לזכות את הנאשם או להקל בדינו או בעונשו. העובדה שהנאשם חתם על הסכם בדבר עסקת טיעון, היא תמיד פתיח לשרשרת של מעשים והחלטות, ולעולם אינה סוף פסוק. דווקא מאחר שבית המשפט אינו חייב, על-פי הפסיקה כיום, לקבל את עסקת הטיעון ולאשרה, רשאי הנאשם תמיד לבקש לחזור בו מההודאה שהודה בעסקת הטיעון, ולבקש כי בית המשפט יבטל את העניין כולו וידון במשפט כאילו לא נעשה דבר. יתכן שבית המשפט לא יעתר לבקשה כזו, או יעתר לה חלקית - אבל זה אינו בשום פנים ואופן עניינו של חבר הממשלה או הכנסת, לדון בו בפומבי ולהביע עליו את דעתו בתקשורת.
כל המזלזלים בדברים הללו, ופוטרים אותם באמירה "בישראל אין איום כזה על השופטים", אינו מבין את המתרחש. עתידם המקצועי של השופטים, כלומר התקדמותם בדרגות השיפוט, תלוי בוועדה לבחירת שופטים שבה חברים גם שרים וחברי הכנסת. הדיבורים, הרינונים והשמועות שריחפו באוויר בקשר למשפטו של חיים רמון, לרבות הדברים שנאמרו בבג"צ שהוגש נגד מינויו כמשנה לראש הממשלה, הבהירו לכל בר-דעת עד כמה מערכת המשפט אינה דומנה כלל לאותה אלת-הצדק המיתולוגית, המחזיקה בידיה מאזניים אך עיניה מכוסות למען תהיה כעיוורת ולא תטה משפט. לפני כחודש ימים שמענו את דבריו הכנים והאמיצים של השופט שלי טימן, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, בדבר חריצת-דין ע"י שופטים מסוימים עוד בטרם החל המשפט, ושערנו סמר. נראה כי לא כך שערם של היועץ המשפטי לממשלה ושל מפכ"ל המשטרה.
אין להעלות על הדעת התבטאות של שר בממשלת בריטניה, למשל, בזכות הודאתו, הרשעתו או זיכויו של נאשם במשפט פלילי, יהיו האיש או פרטי האישום נגדו אשר יהיו. בטוחני כי שר כזה יאלץ להתפטר מייד לאחר תום דברי האיוולת החמורים שלו, שייראו כמזעזעים את יסודות המשטר הפרלמנטרי של בריטניה.
הצדק הגלאוני
בשמעי את דבריה של זהבה גלאון לא יכולתי שלא להיזכר בעמדתה, בעת הדיון בבג"צ בעתירה נגד החתימה על עסקת הטיעון. הדרישה התקיפה הייתה כי קצב יועמד לדין בכל האישומים וללא עסקת הטיעון, כדי שהצדק יצא לאור - כמובן, הצדק בנוסח הגלאוני. כעת, לאחר שקצב החזיר את הכדור ליועץ המשפטי והניח לו להעמידו לדין בכל אישום שיבחר, נשמט הטרף מפיהם של גלאון וחבריה והם מצטערים על שקצב לא נתלה על העץ בסדר-דין מקוצר, ללא רשות להתגונן.
ואולם, זה אינו הכל ואף אינו העיקר. חבורת תמיר, גלאון, יחימוביץ' ושות' אינה מבינה את הדבר החשוב ביותר. לבד מהזכות לחיים ולבריאות, אין במשטר כלשהו שום זכות אחרת שהיא מקודשת, חשובה, חיונית ומבטיחה את חרות האדם, יותר מזכויותיו של הנאשם והחשוד במשפט פלילי. לדעת הח"מ, זוהי מלכת הזכויות. היא עולה בחשיבותה על כל זכויות הקניין, חירות הביטוי, חופש העיתונות ושאר הזכויות, שבית המשפט העליון שלנו מגלגלן סביב אצבעו זה 60 שנה. רק הקפדה עקשנית, דווקנית, נוקדנית, פורמליסטית וכמעט-דתית, על שמירתן של זכויות אלו, תבטיח כי פרשיות כמו כנופיית מע"ץ, קו 300, עיזאת נאפסו, עמוס ברנס, טוביאנסקי ואחרות כדוגמתן, שבהן נרמסו זכויות החשודים והנאשמים ולבסוף התבררה חפותם מכל אשמה, לא תישננה. לזכות זו נספחת זכות חיונית אחרת, אשר אף היא זכותו של הנאשם - חירותו של הסניגור לטעון את שמצפונו המקצועי מורה לו לטעון, ללא מורא.
בהיעדר הקפדה כזו, גם שועים רבי-עוצמה כמו פרופ' יעקב נאמן, רפאל איתן ז"ל ואהוד אולמרט, שהועמדו לדין והורשעו בחטף ע"י התקשורת העלובה וחסרת-המוסר שלנו, אך לבסוף זוכו ע"י בית המשפט, היו מורשעים בדינם ללא הצדקה ואולי אף נשלחים לכלא לשנים אחדות. שום משטר, שום משטרה, שום פרקליטות ואפילו שום מערכת משפט אינם חסינים בפני חדירתם של נבלים לתוכם. התבשילים הטמאים, הקנוניות ועלילות השקר, שרקח איש שב"כ יוסי גינוסר בפרשיות נאפסו וקו 300, היו חייבים להשריש במוחותינו - לבטח במוחות נשים בגילן של תמיר, גלאון ויחימוביץ', הזוכרות אישית את הדברים - כי תמיד מקנן החשש שמדובר בעלילה ובקנוניה נגד הנאשם. לפעמים הקנוניה נעשית בידי יחידים למען האינטרסים האישיים שלהם, ולפעמים בידי שלוחיו האפלים של השלטון.
מדינת ישראל ידעה להקפיד על זכויות הנאשם בפלילים, גם במשפטיהם של נבלים כמו אייכמן ודמאניוק. האחרון אף זוכה לבסוף ושוחרר, לאחר שהקפדתו של בית המשפט העליון על זכויותיו אפשרה הצגת ראיות שהטילו ספק סביר באשמתו. איש לא חלק על היותו משתף-פעולה עם הנאצים, ששימש שומר במחנות הריכוז שלהם, אך האישום התמקד בטענה כי הוא-הוא רב-הטבחים "איבן האיום" מטרבלינקה, והטלת ספק בעובדה זו, עקב ההקפדה על זכויותיו כנאשם, הביאה בצדק לזיכויו מאותה אשמה.
משטר אשר בו זכויות הנאשם הופכות למרמס, והוא מורשע לא רק ע"י עיתונות שאינה יודעת מעצור וציבור צמא-דם שאין לו עניין ב"דקדוקי עניות" כאלה, אלא אפילו ע"י שרי הממשלה וחברי הפרלמנט, ממילא אינו מקפיד על זכויות אחרות של האזרח ובמהרה מוצאים עצמם אזרחים ישרי-דרך נחקרים בגין הלשנות-שווא למיניהן. ישראל אינה עמדת הרחק מהמדרון, עד כדי היעדר סכנה שתגלוש בו, אלא במקרים רבים כבר גלשה ומעדה. אין זה המקום לפרט מקרים כאלה, שכל אזרח שמע עליהם.
ראוי לציין, כי ההקפדה על זכויות הנאשם בפלילים אינה עומדת בסתירה לזכויות הקורבנות, כפי שלפעמים נטען ולפעמים הציבור חש. אכן, יש מקרים שבהם העבריין נמלט מהרשעה ומעונש, אך החלופה לכך היא הרשעה בידי מערכת משפט מושחתת ורקובה, שהיום משליכה לכלא בני שכונות העוני ומחר תעשה כן גם לבני השכונות האמידות. בברזיל היו בעבר "חבורות מוות" של שוטרים, שיצאו בלילה להוציא להורג ברחובות, ללא משפט, חסרי בית ובהם גם ילדים, ובימים אלה מתברר משפטם של אנשי משטרה המואשים במעשים דומים לכך לא-במעט.
אכן, משה קצב חתם על עסקת טיעון, ולדידו של האדם מן השורה זוהי הוכחה ניצחת לאשמתו - ולדידם של תמיר, גלאון ושות', ככל הנראה, גם לאשמתו בפרטים שבהם לא הואשם ולא הודה. ואולם, כל פרקליט מנוסה מבין כי לפעמים מעמידים הסניגורים את לקוחם בפני דילמה קשה מנשוא. הוא טוען כי נרקמה נגדו קנוניה וכי הוא חף מפשע. הסניגור הנבון, גם אם הוא מאמין ללקוחו - ותפקיד הסניגור אינו להאמין אלא לייעץ על-פי שיקולים "קרים" ונייטרליים ככל האפשר - יודע מנסיונו האנושי והמקצועי כי שום שופט אינו מלאך אלא אדם, ואדם מועד לטעות. השופט נוטל על עצמו את תפקידו של האל, הבוחן כליות ולב, והוא מתיימר לקבוע מי מהעדים דובר אמת ומי משקר: האם העד שאמר כי הרוצח לבש לבן או זה שאמר כי הרוצח לבש שחורים. לפעמים העד הדובר אמת מדבר בלשון רפה, מגמגם, מתבלבל מהתרגשות, משפיל עיניו בביישנות, לבושו סתור ומקומט וכולו כיעור והזנחה, ולעומתו העד השקרן הוא שחקן מלידה, הדור בלבושו, יפה-תואר, בעל ביטחון עצמי ויכולת שכנוע הנובעים לפעמים מבעיות נפשיות חמורות, תוקע עיניו בשופטים וכל דיבורו מחמדים, עד כי השופטים ממש מתאהבים בו - במיוחד כאשר העד והשופט אינם בני אותו מין. אלה הסבורים שכל שופט מקצועי פטור מחששות כאלה, אינם חיים במציאות.
הסניגור, בידעו את הסיכונים הללו, אומר לעיתים קרובות ללקוחו: אם השופט יאמין לדבריך, תימצא זכאי וכבודך יושב לך. אך אם, חלילה, השופט יתן אמון דווקא בדבריו של עד תביעה כלשהו ולא בדבריך, ואולי אף הושפע לרעה ממבול ההשמצות נגדך בתקשורת - אוי לך, שכן אתה עלול להישלח אפילו למאסר ממושך. די ברבב של בוץ שידבק בך בעיני השופטים, והם עלולים להרשיעך בכל האישומים. אני, הסניגור, ממליץ לך להסכים לעסקה שגם הפרקליטות מוכנה לקבל, משום שגם היועץ המשפטי מכיר את המציאות ואינו רוצה לראות בזיכויך המוחלט, התלוי כאיום מעל לראשו: אני מציע לך להסכים להודאה באישומים קלים-יחסית, ולענישה שלא תכלול מאסר, וכתב האישום החמור יוחלף בכתב אישום "מינורי", כזה שגם הנשיאה ביניש תאמר עליו כי הוא קל מכתב האישום שהוגש נגד חיים רמון. ממילא אין סיכוי ששמך הטוב יחזור לקדמותו, ומוטב שתחשוב גם על משפחתך ועל הסבל הצפוי לה במשפט מכוער כזה, שלא לדבר על סכומי העתק שתוציא למימון ההגנה.
חזקת החפות
אינני יודע האם משה קצב עשה משהו מהמיוחס לו, אם לאו, ואף אינני יודע האם אלה היו השיקולים ששקלו הוא וסניגוריו. לדידי, ללא ידיעת העובדות, עסקת הטיעון אינה מוכיחה מאומה אלא מהווה מעין עסקה מסחרית, שבה כל צד זכה במשהו ו"קנה את הסיכון". שיקולים כאלה בדיוק מביאים מבוטח וחברת ביטוח לחתום על הסכם פשרה, שבה המבוטח מקבל פיצוי קטן בהרבה משיעור הנזק שאין בו ספק, למרות שהוא זכאי לדעתו לסכום גדול בהרבה, ואילו חברת הביטוח משוכנעת כי הוא ביים את הפריצה לביתו ואינו זכאי אף לפרוטה.
אם קצב עשה את מעשי האונס, או מעשים אחרים המיוחסים לו, הוא ראוי כמובן לעונש המתאים. ואולם, אילו למדו תמיר - שרת החינוך! - גלאון, יחימוביץ' ודומיהן לימודי אזרחות כראוי, לא היו מתייחסים בזלזול אל המשפט "כל אדם הוא חף מפשע, כל עוד לא הורשע במשפט כהלכתו", אלא רואות בו קו מנחה ברור, שאין ממנו סטייה, גם אם החשוד או הנאשם הוא מי שכל מיני עיתונאים יודעים כיום לספר ששמעו רינונים עליו, אך פחדנותם האזרחית הותירה אותם שותקים, וגם אם אינו חביב עליהם מהבחינה הפוליטית. הם היו מבינים שאין להפריד בין החפות-מפשע ה"פורמלית", במשפט, ובין החפות-מפשע וההרשעה ללא-משפט בדיון בציבור.
שמחתי מאוד בשמעי כי קצב חזר בו מעסקת הטיעון, שכן כעת יראה הציבור כולו וילמד שוב, מהי חשיבותה העצומה של חקירת שתי-וערב נמרצת בידי סניגור מיומן, לגילוי האמת במשפט. הבעיה היא בכך, שהציבור אולי ילמד, אך חיש-מהר ישכח את הלקח, מה גם שעיתונאים חסרי-בינה יאשימו את הסניגורים ב"עינוי העדים".
אציין, להסרת ספק, כי משה קצב רחוק מאוד מלהיות חביב עלי פוליטית, שכן מבחינה זו אשמח אם יסתגר בביתו עד יומו האחרון ולא נשמע עליו עוד.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
