עד מתי יוקז דם נקיים?

אין אזרח ישראלי המעלה על דעתו שהמצב הביטחוני בגזרת עזה יכול להימשך כך. קשה לומר כל אשר על הלב, כל עוד המשפחות השכולות מן האירוע האחרון דואבות וכואבות. השאלה היא עד מתי יוקז הדם ללא כל אופק צבאי ומדיני?

המדיניות הישראלית הנוכחית שכה שיבחו אותה פרשנים ומומחים, היינו סיכולים ממוקדים, כניסה קרקעית של כוחות מיוחדים, סגר והסרת סגר - כל אלה לא הביאו לשום שינוי בדפוסי הפעולה של עזה. נהפוך הוא: רקטות ממשיכות לנחות על תושבי שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה וזורעים בהלה, הרס וייאוש, וגם הרוגים.

טענתי ואני ממשיך לטעון שהקיבעון המחשבתי, דחייה בבוז של כל רעיון שאיננו בא מתוך ה"חוג הביטחוניסטי" ותרבות קלוקלת, כל אלה הם מכשול רציני בפני הגעה אפשרית לפתרונות טובים יותר מאשר אלה שיש היום, או שאין יותר נכון.

כל אדם סביר היה צריך להבין שפרישת צה"ל ליד הגדר, ללא מדיניות יזומה, ללא מטרה ברורה, יהפכו אותו למטרה נוחה מבחינת חמאס. צה"ל, ככל צבא אחר, מסורבל, גדול, חייב בלוגיסטיקה מסובכת, לכן הוא הופך ליותר פגיע ברגע שהוא מתמקם לאורך זמן בפרישה כה גדולה. מנגד, האויב מבין היטב שהדבר הטוב ביותר הוא ללמוד את תנועותיו של צה"ל, לאסוף מודיעין פשוט ביותר, ובעת הצורך לארוב לחיילי צה"ל בפעולתם. אין צורך להיות אסטרטג גדול כדי להבין זאת.

חמאס הבין היטב את החולשה הישראלית ופועל בהתאם. צה"ל הגדול והקברניטים עדיין לא הפנימו את אשר אפילו טוראי אמור היה להבין. ישראל חייבת לפעול באופן שונה לחלוטין, תוך יצירת מצב שבו לחמאס לא יהיה כדאי לפעול נגד ישראל. לזאת המומחים קוראים הרתעה. כל עוד לא תופנם עובדה זו, נמשיך להתבוסס.

מדוע כה קשה להבין שמה שהיה טוב לחיזבאללה בלבנון, עשוי להיות טוב גם בעזה? האם ישראל לא חוותה את נחת זרועה של חיזבאללה כאשר זו ישבה על הגדר, למדה כל תנועה של צה"ל ויזמה פעולות נוראיות?

אם חמאס ימשיך לשבת ליד הגדר, התוצאות תהיינה דומות לאלה שחווינו בצפון. יש שתי אפשרויות ריאליות לפתרון הסוגיה:

הרחקת החמאס מן הגדר, תוך יצירת סיטואציה שבה יקשה עליו לפגוע בחיילי צה"ל או לירות רקטות על יישובי הדרום. כדי להשיג זאת יש לפעול צבאית ומדינית להשגת "רצועת ביטחון" בתוך עזה. ישראל חייבת לחתור למטרה זו, הן במישור הצבאי והן במישור המדיני. צבאית, אפשר לגרום לכך שתהיה נהירה המונית של אוכלוסיה האזרחית לדרום הרצועה. הלחץ שייווצר על חמאס כתוצאה מנהירה זו יהיה כה גדול, עד שיהיה מוכן להסכים להצבת כוח בינלאומי, דוגמת לבנון. ככל שהלחץ הצבאי יהיה יותר גדול, כך הסיכוי להיווצרות מומנטום מדיני יגדל בצורה משמעותית ביותר. ישראל חייבת להתעקש שהכוח הבינלאומי יהיה איכותי ובעל סמכויות נרחבות. מי שמטיל ספק באפשרות של הימצאות כוחות בינלאומיים רציניים, מוזמן לעיין בערך זה לגבי מקומות אחרים בעולם.

צה"ל חייב להוכיח שאינו נרתע מפעולות חריפות ביותר למען הגנה על המדינה. לא מן הנמנע, שלחץ האוכלוסיה המקומית יביא לשינויים משמעותיים בתפיסתו של חמאס. זו האפשרות המועדפת וניתן להשיגה ככל שהדבקות בה תהיה רצינית.

האפשרות השנייה היא להתחיל בשיחות עם חמאס ולהכיר בו, דה יורה, כמי שמנהיג את הפלשתינים בעזה, אם כי גם בגדה. לא מן הנמנע שלבסוף יגיעו הצדדים למודוס ויונדי, להפסקת אש או כל שם אחר.

ישראל אינה מוכנה לצעד זה. זהו מהלך פוליטי שאין לו תמיכה בעם, לכן הפוליטיקאים לא יסתכנו במשהו שאיינו אלקטוראלי.

קיימת אפשרות שלישית, והיא הגרועה מכל האפשרויות האחרות: המשך המצב הנוכחי. ייתכן ויש כאלה הסבורים שהגעה להסדר עם אבו מאזן, אם בכלל ניתן לעשות זאת, יביא לרגיעה. הסיכוי לכך כה נמוך שאפילו אבו מאזן, כנראה, אינו מאמין שאפשרי. עד שכל הצדדים יגיעו לאותה המסקנה, טילים יעופו על ישובי ישראל, חיילים, חלילה וחס, עלולים להיחטף או להיהרג, והרטוריקה הפוליטית תמשיך להישמע מעל כל במה.

ישנה אפשרות רביעית והיא כיבוש רצועת עזה כולה. זו אפשרות גרועה ביותר שעלולה לעלות לנו במחיר כבד ביותר. כולם יודעים זאת היטב, כולל אלה המציעים אותה השכם וערב. היא לא תוביל לשום פתרון.

על המדינאים להתעלות מעל לשיקולים של יוקרה ופוליטיקה קטנה, לזנוח את התרבות ההרסנית הזו של "אני ואפסי עוד" ולהתחיל לחשוב בכיוונים יותר יצירתיים ויותר נועזים.