פמיניזם - מיתוס ושוויון <br>

חקיקה, אשר תחליף את "חזקת הגיל הרך", ותקבע, כי משמורת משותפת, הנה חובה חוקית, למעט במקרים מסוימים כדוגמת הורה המסכן את ילדו, או במקרים בהם זה לא מתאים לאותה משפחה, היא הדרך הנכונה, להוביל לשינוי חברתי אמיתי, לקדמה, לנאורות ולשוויון מהותי לנשים באשר הן.

בסעיף 1. לחוק שיווי זכויות האישה, תשי"א - 1951 נאמר כדלקמן: "חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל."

מאז עברו גלגולים ותהפוכות רבים על התנועות הפמיניסטיות, אשר קמו, במטרה מוצהרת, להביא שוויון בין הגבר לבין האישה, לארץ הקודש.

השוויון לכאורה, שעליו מכריזות קבל עם ותקשורת חלק מן התנועות הללו, הנו שוויון מדומה, אשר מנציח את קרבנות האישה ויתרה מכך, הוא מקבע את נחיתותה של האישה ואת חוסר יכולתה להשיג שוויון הזדמנויות מלא בעבודה.

על כן, חלק מן התנועות המכנות עצמן תנועות פמיניסטיות, אינן אלא כלי ריק, מאחז עיניים וצעקני, רווי שנאת גברים סקסיסטית, העושה לביתן שלהן ולא למטרות הנעלות והחשובות לשמן קמו - השגת שוויון מלא לנשים באשר הן.

בכנס אשר נערך לפני מספר שנים באוניברסיטת בר-אילן, בנושא מזונות ומשמורת ילדים - קמו נשים משכילות ונאורות לכאורה ושפכו את משנתן "הפמיניסטית" מעל במת הקמפוס.

על-פי משנה סדורה זו, עד שלא יכון שוויון מלא בשכר, בין הגבר לאישה במדינת ישראל, על הנשים להיאחז כבקרנות המזבח בהוראות החוקיות המפלות הבלתי שוויוניות והנוגדות חוקים וחוקי יסוד, בנושא מזונות ילדים והמשמורת עליהם, לעת גרושין או פרידה.
בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962, נקבע כדלקמן:

"לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת." סעיף זה ידוע כ"חזקת הגיל הרך".

למרות ושמא בגלל, התנועות הפמיניסטיות לכאורה, מושרשת בישראל, יותר מכל חוק, תפיסה חברתית מיושנת ומקוממת, על פיה, מקומה של האישה בבית עם הילדים והגבר, על-פי תפקידיו המסורתיים הנו המפרנס. עמדות חברתיות אלו, סותרות את התפיסה הפמיניסטית הנאורה, הגורסת שוויון חברתי מהותי.

התנועות הפמיניסטיות ככינויין, תוך עמידה איתנה נגד שוויון מהותי, בפועל, אינן מאפשרות לאישה לצאת מן הבית, להתקדם, להתפרנס על-פי כישוריה ולדרוש מן הגבר - האב לטפל בילדיו, לא פחות מהן.

חקיקה, אשר תחליף את "חזקת הגיל הרך", ותקבע, כי משמורת משותפת, הנה חובה חוקית, למעט במקרים מסוימים כדוגמת הורה המסכן את ילדו, או במקרים בהם זה לא מתאים לאותה משפחה, היא הדרך הנכונה, להוביל לשינוי חברתי אמיתי, לקדמה, לנאורות ולשוויון מהותי לנשים באשר הן.

קביעה של משמורת משותפת כברירת מחדל בחוק, תפחית באופן ניכר את כמות התביעות המוגשות לבתי המשפט ואת המאבקים המבישים והקשים, המתבצעים על גבם השחוח והדווי של ילדים רכים. היום, משמש נושא המשמורת, לכלי ניגוח של הורה אחד במשנהו. אב התובע משמורת, כדי לסחוט מאשתו הישגים רכושיים, אם אשר אינה מאפשרת לאב לטפל בילדיו, על-מנת להאחז בשנאתה האישית כלפיו, הן רק דוגמאות לאפשרויות הרבות, הפתוחות היום בפני הורים מתגרשים, כדי להוסיף שמן למדורת היריבות ביניהם.

במצב בו יקבע בחוק, משמורת משותפת, הדבר ישמוט את הקרקע מתחת למאבקים הללו. בית המשפט יהיה מחויב, על-פי חוק, להתייחס עניינית ולקבוע רק במקרים של מסוכנות לטובת הילד מצד מי מן ההורים, או במקרה בו הורה יצהיר כי אינו מוכן להיות הורה משמורן לילדו, או במקרים אחרים, כי הילד יהיה במשמורת ההורה המתאים, כאשר מה שידריך את בית המשפט, יהיו שיקולים ענייניים, אשר לא יהיו מבוססי מין. מכאן, המאבקים והסחטנות ההדדית הקיימים היום, יתחילו להתפוגג, בהעדר חוק המאפשר זאת.

היום, קבוע בחוק ומושרש חברתית, כי האם היא המטפלת העיקרית בילדיה. היא האחראית לקחת ימי חופש מהעבודה כשהילד חולה, היא מסיימת את עבודתה מוקדם יותר, היא זו שלוקחת את הילד לרופא ולחוגים. כאשר הטיפול בילדים, מהנה ומספק ככל שיהיה, אינו מאפשר לה, להתקדם בעבודתה באופן שוויוני. כאשר תקבע משמורת משותפת בחקיקה, האב יצטרך לקחת אחריות שווה על ילדיו, לזו שמוטלת היום על האם. כל אחד מן ההורים, לאחר הגרושין, יהיה מחויב לטפל בילדיו בימים קבועים ולהיות אחראי עליהם בימים קבועים.

כך, תוכל גם האם לקבל הזדמנות שווה, לפתח את הקריירה שלה, בעוד האב ידרש לטפל בילדיו, או לדאוג לסידור הולם, בימים בו הוא יהיה אחראי לילדיו, בדיוק כפי שדואגת לכך האם. זהו הפמיניזם האמיתי, המהותי והרצוי, אשר יביא בסופו של יום, לשינוי חברתי עמוק וחשוב במדינת ישראל.

לא הנצחת האישה כדמות היחידה המטפלת בילדים, תביא לשוויון תעסוקתי, אלא בדיוק להפך, חיוב האב בלקיחת חלק שווה בגידול הילדים.

סעיף 6 לחוק שיווי זכויות האישה קובע: "לכל אישה ואיש זכות שווה לקיום בכבוד אנושי, ובכלל זה לשוויון בתחומי העבודה, החינוך, ההשכלה, הבריאות, הדיור, איכות הסביבה והרווחה החברתית."

לא יושג שוויון תעסוקתי וכספי מלא לאישה, ללא חקיקה מתאימה בנושא גידול הילדים והבהרה חד-משמעית, כי על האב לקחת על ילדיו אחריות, באופן שוויוני.

לנושא זה עוד פנים רבות. לדוגמה, האם משמורת משותפת, עומדת בקנה אחד עם טובת הילד? התשובה לכך, טמונה במחקרים רבים מאוד, אשר פורסמו בעולם המערבי ואשר על פיהם, משמורת משותפת עדיפה לילד במקרי גרושין ומשרתת את טובת הילד. הראיה לכך, היא כי מדינת ישראל, הנה המדינה היחידה בעולם המערבי, המחזיקה עדין בחקיקה המיושנת, הן בנושא המשמורת והן בנושא המזונות.

עמותת "הורות שווה", הנה תנועה של נשים ושל גברים, אשר מטרתה, כפי שעולה ממסמך היסוד שלה הנה: "הבטחת זכות הילד לשני הורים פעילים על-ידי השגת שוויון חוקי ומלא בחובות ובזכויות של הורים החיים בנפרד, באחריות ובנטל של גידול ילדיהם, חינוכם והדאגה לכל צורכיהם. הנחלת תפיסת העולם לפיה טובת הילד מחייבת מעורבות פעילה של שני ההורים בחייו."

עמדה זו וערכים אלו, עומדים בבסיס הפמיניזם המהותי, אשר אינו מבקש שוויון זכויות, והזדמנויות מלא לנשים, אלא עומד כך.