|
|
כל המערכות מגויסות כנגד חובשי הכיפות הסרוגות [צילום: AP]
|
|
|
|
|
פלאיירים צבעוניים מצועצעים הונפקו לאלפיהם ויצאו דחופים אל קתדרות בתי הכנסת, מתוך מגמה בהולה לעצור את השחיקה (כנראה, המואצת) במעמדו של היום ההיסטורי הזה בתולדות ישראל החדשה.
נפל דבר בישראל החדשה. יכחישו כמה שיכחישו, אבל העובדות הן ברורות: מאז עבר "חוק ההינתקות" בכנסת, וכנגזר ממנו - סולקו חלוצים משדותיהם, הרי שכל המערכות הממלכתיות מגוייסות בפועל נגד נושאי הכיפות הסרוגות.
פגמים אישיותיים, רגשיים, גופניים, פליליים, אפילו ר"ל פסיכיאטריים נקשרו בדמויותיהם הנאצלות והטהורות, של בחורי חמד, שחרף היותם בנים-ללא-בית (גוש קטיף, יהודה ושומרון, הגולן...) ביקשו/דרשו לממש את זכותם/חובתם להתגייס לצבא, שאך אשתקד ענד אותות מלחמה, שאסר על בתיהם ונחלותיהם.
לא עזר אפילו לרבני ישיבות "ההסדר" לשילוביהן, שנפלו-כרעו ברך שוב ושוב לרגלי אלופים ותתי אלופים, ובלבד שתלמידיהם החביבים - נתיני המדינה, הזרים והמנוכרים - יוכלו לעטר את ראשיהם בשלל צבעים של כומתות קרביות ולהלך קוממיות בארץ לא להם.
באין הנהגה פנימית, לא רוחנית ולבטח לא פוליטית - צעירים ובוגרים, נושאי כיפות סרוגות, כבר צורבים אל תוך תודעתם אותות קין (בעקבות רצח רבין) ואותות קלון (בעקבות הוצאתם אל מחוץ לחוק; "הינתקות, 2005") וכמתחייב מכך, מעצבים רוח חדשה ובריאה ביחסם לאנדרוגינוס המשונה הזה בגלגוליו הנוכחיים, שעדיין קורא לעצמו "מדינת-ישראל", טרם יכונה בחוק, בקרוב ממש, "מדינת כל אזרחיה".
יש להתגאות בפיכחון ובפקחות, האוחזים בכל רגע נתון בצעירים של מחנה-המשולש-הערכי "תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל". אלו שירקו בפניהם ושמא גרוע מכך; אינם מסתתרים עתה, כרבותיהם התמימים, תחת מחסות מזדמנים בחששם מפני ממטרי הגשם. רוק הוא רוק, חברים, והשפלה היא השפלה...
אכן. מדינת ישראל איננה של אריאל שרון ובנימין נתניהו. היא גדולה על שניהם כאחד, וענקית על כל אחד מהם בנפרד. הסבא של אמא שלי, הרב זאב גולד, חתום על מגילת העצמאות ואנוכי, כנינו, בנסיבות הטראגיות הקיימות, לא הייתי ממהר עתה לשחזר את מעשהו הנרגש. כבן לשריד-חרב מאירופה, שחרב עליו עולמו בעת הקראת צו הסילוק מביתו בידי קציני צבא ישראל (גוש קטיף 2005) - אני עדיין יכול לחוש בעצמת הכאב מעצם רעיון גט הכריתות. גם על מיטת חוליו, מוכה ומומת בידי מדינה עליה חלם ולחם, אבא נזעק מאפשרות לא-בלתי-אפשרית שבאבדן ההבטחה הגדולה שבתקומת ישראל בארצו.
אני ער למשמעויות שבחוויית ההינתקות הרגשית ממערכות ממלכתיות, עוינות ומתנכרות. עם זאת, אינני רואה אפילו קו אור ראשוני, מבצבץ, מבעד למשטמה העיוורת, נחלת פקידים ומפקדים. צעדי העונשין המחריפים כלפי שמנה וסולתה של החברה בישראל - הינם מרשם פלא ליישום מלא של תוכנית ההינתקות 2005.
מיותר להעיר, כי האמונה ב"מדינת-ישראל" איננה אחד מ-י"ג עיקרי הדת. רפלקס טבעי, שעניינו הינתקות רגשית משוט הלקאה נמרץ של שוטרים ושופטים - איננו גובל בעבירה על החוק. היות אזרח מוכה, חבול ומושפל, מאהבתו הגדולה, הראשונה, כלפי מדינתו המבטיחה - איננה מזהה בו חולי או מדווה. אלו הם עובדות לאשורן, נתונים יבשים, רגשות חיים ותחושות אמת.
צר לי על המתווכחים - על השטחיות והרדידות שבהם - עם חוויית כאב ואכזבה. צר לי על המטיפים - על פטרונותם החצופה - לחזור (בדין!) לאהבות ישנות, מצולקות, שעה שהבגידות עודן צורבות. צר לי על המורים בחדלונם, לשמוח, שעה שאסון אבדן הממלכה רובץ לפתחנו.
