טראומה על גולגולת דקה

ביום הרביעי לחודש אייר תש"ח נפל גוש עציון בידי הירדנים. במהלך הקרבות הקשים נהרגו כ-240 לוחמים. תושבי הגוש שנותרו בחיים נלקחו למחנות שבויים בירדן.

למחרת, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. לימים נקבע יום נפילת גוש עציון כיום הזיכרון לחללי צה"ל.

בין תושבי הגוש שנפלו בשבי היה גם פ', שעלה ארצה מספר שנים קודם לכן, מתוך תקווה למצוא בגוש עציון מקלט מפני הכבשנים באירופה.

השהות בשבי נמשכה 11 חודשים והייתה קשה מנשוא עבור פ'. עוד בהיותו בשבי, החל לסבול מתסמינים דיכאוניים. שלושה ימים לאחר שחרורו מהשבי ניסה להתאבד באמצעות בליעת כדורי שינה ואושפז בבית החולים גהה.

משך 50 שנה הצליח פ' לשרוד. אולם בהגיעו לגבורות, תקף אותו הדיכאון במלוא העוצמה. לדיכאון התלווה גרד בעור. גרד מציק שהרופאים לא אתרו לו סיבות פיזיות ולא הצליחו בריפויו. לבסוף הכריע הדיכאון את פ' והוא שם קץ לחייו.

אלמנתו של פ' פנתה אל משרד הביטחון וביקשה כי זה יכיר בה כאלמנת מלחמה.

נכון שבעלך סבל מדיכאון בזמן השבי ולאחריו, הודו נציגי משרד הביטחון. אבל מצבו הנפשי לא היה תקין עוד לפני נפילתו בשבי. אולי בשל היותו פליט שואה. לא משום שנפל בשבי.

אכן, הודתה האלמנה, מצבו הנפשי לא היה קל לפני הנפילה בשבי. אולם היא הנותנת. תנאי שבי משפיעים קשות דווקא על אנשים חלשים נפשית.

אבל בעלך המשיך לחיות עוד 50 שנה. במהלך שנים אלה לא התלונן אצל רופאים על דיכאון.

גם זה נכון, השיבה האלמנה. אבל אני חייתי אתו ואני יודעת מה עבר עליו. בכל השנים הללו חשתי שמצבו הנפשי איננו תקין. הוא סבל מנדודי שינה, מחוסר תיאבון, היה תמיד עצוב ומתוח. למרות כישוריו, נותר בתפקידים זוטרים ונמנע מלקבל על עצמו תפקידי ניהול. הוא חשש שאם ירגיש שלא בטוב וייפגע תפקודו, תתגלה מחלתו.

בתקופות של מתח ביטחוני, מצבו היה מחמיר, הוסיפה האלמנה. כך במהלך מלחמת ששת הימים היה מצבו הנפשי קשה מאוד. בתחילת האינתיפאדה הראשונה החל לסבול מרעד בכל גופו, אך סירב לפנות לעזרה נפשית.

בנו של המנוח העיד כי אביו נמנע מלהשתתף בעצרות הזיכרון שנערכו בגוש עציון. "כאשר ביקשתי ממנו להתמודד עם הנושא, לא אכל ולא שתה במשך ימים".

לא עזר דבר. משרד הביטחון דחה את תביעת האלמנה והיא פנתה לוועדת הערעורים בראשות השופט (בדימ.) אברהם בן הדור, ד"ר יוסף אסף ועו"ד יואל שבתי.

בוועדה הדעות נחלקו.

נפילה בשבי, כך קבע עו"ד שבתי, היוותה טראומה שלא היה בכוחו של המנוח לחמוק ממנה. טראומה זו הצטרפה לנטייתו הדיכאונית ממילא. נטייה זו החמירה בערוב ימיו כתוצאה מהאינתיפאדה והביאה בסופו של דבר לגרד ולהתאבדות.

אולם עו"ד שבתי היה בדעת מיעוט. השופט בן הדור וד"ר אסף דחו את תביעת האלמנה. הגם שאירוע השבי הינו אירוע טראומטי קשה, קבעו השניים, הרי שלא הובאו בפני הוועדה ראיות על תנאי השבי הקונקרטיים בהם היה נתון המנוח והשפעתם על מעשהו האובדני שנים רבות לאחר מכן.

אפילו השבי גרם תגובה פוסט טראומתית, אין שמץ של ראיה כי עקב כך נטל המנוח את חייו.

האלמנה לא ויתרה ופנתה לבית המשפט המחוזי בירושלים.

השופטים דוד חשין, עוני חבש ויוסף שפירא גילו הבנה לעמדת האלמנה. אכן המנוח היה פגוע בנפשו עוד לפני נפילתו בשבי. אולם, לפני השבי לא ניסה להתאבד. הפעם הראשונה בה ניסה המנוח להתאבד הייתה מיד לאחר שחרורו מהשבי. שהות בשבי של אדם שהיה כבר פגוע בנפשו מחמירה את מחלתו ומעצימה את הפוטנציאל הרדום בה.

מששבה והתפרצה המחלה הרדומה (יחסית) שנים רבות לאחר מכן, הכריעה עוצמתה המצטברת את המנוח.

"עם הזקנה", הוסיפו השופטים, "בהיחלש כוחות הגוף והנפש, עלולים אירועי העבר לשוב ולעוט על הקשישים ולערער את מצבם הנפשי. כאשר מדובר בקשישים, שמנגנונם הנפשי חלש מלכתחילה, התוצאה תהיה קשה יותר. הטראומה התלבשה על "גולגולת רכה" נפשית, ופגעה בה קשה יותר".

בסופם של דיונים, הוכרה אם כן אלמנתו של פ' כאלמנת מלחמה, הכרה כל כך אנושית ונוגעת ללב.