אורלי שלום! לא הרבה אנשים במדינתנו יודעים את שמך, אבל את ממלאת תפקיד חשוב: את עורכת את מדור "דעות" באתר Ynet ושיקול הדעת שלך משפיע על סדר היום המחשבתי של עם ישראל. אמנם, Ynet הוא גוף פרטי, אבל מכיוון שבמדינה דמוקרטית כלי התקשורת הם פרטיים ברובם, ומכיוון ש-Ynet הוא כיום אתר האקטואליה הגדול ביותר, יש לכם גם תפקיד ציבורי שאי אפשר להתכחש לו.

לכן הצטערתי מאוד לראות במדור שבעריכתך את רשימתה של ד"ר אורית קמיר, "הומואים בישראל היהודית" (5.5.08). קמיר כעסה מאוד על שופט בבית המשפט לענייני משפחה, גרשון גרמן, שהחליט שלא להעניק לאזרח הומוסקסואל הגנה מבן זוגו על סמך החוק למניעת אלימות במשפחה, וקבע שזוג הומואים לא מהווים משפחה.

זכותה של קמיר לחשוב שפסיקת השופט היא בלתי-נסבלת. מה שאסור לה לעשות זה לאיים על השופט. והנה, בפיסקה האחרונה של מאמרה, כתבה הד"ר הנכבדה כך:

"החוק למניעת הטרדה מינית קובע שביזוי והשפלה של אדם בקשר לנטייתו המינית הוא הטרדה מינית, ולכן עבירה פלילית ועוולה אזרחית. מן הראוי לבחון היטב אם אין בחלק מהתבטאויותיו של גרמן משום ביזוי והשפלה של התובע בהתייחס לנטייתו המינית".

לא צריך להיות פרופסור בכדי להבין את המסר שמעבירה כאן הדוקטור. היא מאיימת על השופט (כמעט כתבתי "השפוט") שאם יעז להתמיד בכיוונו זה הרי שהוא עלול למצוא שהקריירה שלו חוסלה באמצעות תלונה על הטרדה מינית. מה הקשר בין פסק דין שלא מוצא חן בעיני אקדמאית לבין הטרדה מינית? ובכן, זה כל היופי שבחוק נגד הטרדה מינית: הוא מנוסח כך שכל אחת כמעט יכולה להגיש אותו נגד כל אחד, והיא לא צריכה להוכיח כלום. זהו חוק שנועד מראש לאפשר סחיטה ואיומים.

מה שיפה עוד יותר בכל העסק זה שמי שניסחה את החוק הבולשביקי נגד הטרדה מינית, שהוא החמור והדרקוני ביותר בעולם כולו, היא... ד"ר אורית קמיר בכבודה ובעצמה.

במילים אחרות, יש לנו פה עסק עם מאפיה שיש לה שלוחות בתוך האקדמיה, הפוליטיקה, התקשורת ומערכת המשפט, שלא רק קובעת לעצמה את החוקים אלא אף מחוקקת אותם, ואז משתמשת בהם בכדי להפעיל טרור על מערכת המשפט ובאמצעותה על המרחב הציבורי כולו.

ב-14.3.08 התפרסם בהארץ ראיון פרישה עם השופט המחוזי שלי טימן תחת הכותרת "יש שופטים שלא יודעים מה זה זיכוי". טימן אמר במפורש שהשופטים בישראל פוחדים מהשדולה הפמיניסטית ("יש בנו מורא"). יותר ברור מזה - אין. מהראיון אנו למדים ששופטים מרשיעים חפים מפשע כעניין שבשגרה בגלל הפחד מ"הלובי הנשי."

לפני 15 שנים, אילו היו אומרים לי שיש מקום בעולם המערבי שבו שופטים חיים בפחד מקבוצת לחץ כלשהי, ומטים דין באופן קבוע בהתאם לפחד הזה, הייתי מנחש שמדובר בסיציליה, בימי השיא של השפעת המאפיה. והנה מתברר שמדובר במדינת ישראל.

במיטב המסורת הסיציליאנית, ד"ר אורית קמיר הניחה - באמצעות מדור "דעות" של Ynet - גוויה של כלב מת על מפתן דלתו של השופט גרמן. והיא עשתה זאת בפומבי, ובשמה המלא, תחת תמונתה. "עוד פסק דין כזה ממך, ואתה תמצא את עצמך עומד בפני תלונה על הטרדה מינית שתחסל את הקריירה שלך," אומרת לו ד"ר קמיר. ואת, אורלי, עורכת המדור, איפשרת לה את זה.

התנועה הפמיניסטית היא התנועה האידיאולוגית הדומיננטית בתקופתנו, והיא צברה כוח עצום על סמך הנחת היסוד שהיא נלחמת עבור צדק, ונגד כוחנות מפלה. והנה מתרבים הסימנים שהתנועה הזו חדלה מזמן להיות תנועה של צדק, אם בכלל היתה כזו פעם. איומים על שופטים באמצעות שיתוף פעולה של נשות אקדמיה, מחוקקות ונשות תקשורת הם לא מאפיינים של עשיית צדק, אלא של פשע מאורגן. ופושעים, במדינה מתוקנת, מקומם בכלא.

אין ביכולתי לאיים עליך באמצעות החוק להטרדה מינית, שכן הלוקסוס של איומים באמצעות תלונות מיניות מופרכות נועד עבור נשים בלבד. אבל אני יכול לומר לך שלדעתי את בחרת לשתף פעולה עם קבוצה אלימה שימיה בשלטון הם לא-אינסופיים.