אפשר לומר הרבה דברים על אהוד אולמרט, אבל דבר אחד אי אפשר לומר: שהוא בורח מן המערכה. אולמרט איננו פוחד לא מחברי מפלגתו ולא מן התקשורת, לא מבית המשפט ולא מן היועץ המשפטי. הוא לא מפחד מכישלונות ואין לו בעיה לחזור עליהם שוב ושוב, והוא לא בורח מן התמודדות עם הציבור האדיש, הטיפש, והסובל מכה אחר מכה, ומחריש כמו סרדין בקופסה.
אבל יש אהוד אחר. למרות שהוא "חייל מס 1" (תמיד חשבתי שהחייל מס' 1 הוא מאיר הר-ציון, האיש שהוריד לדיין את הקנה, חבר מפלגת התקווה) הוא תמיד בורח מפני כל התמודדות אמיתית. ואל תזכירו התמודדות מול פרץ. פרץ הוא בדיחה, שר ביטחון שאיננו מוכן להגן אפילו על אשתו מפני הג'יהאד. אהוד בורח תמיד מפני ההתמודדות עם המציאות. קסאמים? בורח. קשה בלבנון? בורח. רמת הגולן? נס על נפשו. ירושלים? רק תיקחו, אני בורח. עמידה בהבטחת בחירות? ראו את ענן האבק. התמודדות מול ראש ממשלה שקרן, גנב, מושחת, שכשל בכל משימה שלקח על עצמו (השבת השבויים, התעצמות חיזבאללה, עצירת שוד אדמות הלאום, משבר המים......) אהוד בורח.
אתמול ניתנה לאהוד ברק הזדמנות להוכיח שהוא איננו בורח, שהוא מתמודד מול אתגר. אתמול יכול היה ברק לשים את המפתח על השולחן ולומר, בממשלה שכזו כבודי לא ייחד. עם מפלגה שמרבית ראשיה מסובכים בפלילים או בשחיתות אני לא יושב בממשלה. אני עומד על פרוק החבילה והחזרת המנדט לעם. אבל לא. אהוד, האנליטי, שאצלו הכול בא מן הראש, ושום דבר לא מן הבטן, מסמס את הרגע ושוב ברח. ברח מפעולה החלטית ברורה שיש בה מעט מן האמת.
למה? יתכן שלעוזרו לשעבר טל זילברשטיין יש שפן "טל-אנסקי" בכובע, כזה שיפליל את ברק עצמו. זו אמתלה, לא הסבר. ההסבר הוא שאהוד תמיד ברח ותמיד יברח, זה האיש וזו דרכו. הרעיון לתת בידיו שוב את השרביט הוא כמו לתת למוקיון הזירה את ניהול הקרקס.
