היֹה הייתה פעם בארץ ישראל מפלגה ציונית, שורשית ואידיאולוגית שדגלה בערכי העבודה, ההתיישבות וההגנה על הארץ. בין מנהיגיה הרוחניים היו ברל כצנלסון, שתמך בסוציאליזם אך בז לדוגמות המרקסיסטיות ודגל בשילוב ערכים לאומיים יהודיים עם התיישבות עובדת, שוויון והגנה עצמית, וכינון ריבונות יהודית בארץ ישראל; יצחק טבנקין שהיה ממייסדי פועלי ציון ואחדות העבודה וגם התנועה לארץ ישראל השלמה; א.ד. גורדון שראה בעבודת האדמה ערך מקודש שיחבר את העם לארצו ויצדיק את קיומו בה; דוד בן-גוריון שיזם את תוכנית בילטמור שהחלה את המאבק להקמת מדינת ישראל שעליה הוא הכריז; לוי אשכול שיזם את הקמת 11 הנקודות בנגב ערב יום הכיפורים תש"ז, שהביאו להכללת הנגב במדינת ישראל על-פי תוכנית החלוקה ובפועל; ועוד רבים אחרים.
המפלגה הזו התגאתה ביישובים הרבים שהקימה ברחבי הארץ ודבקה בהם. לאחר מלחמת ששת הימים דגלה המפלגה, שלמי שעדיין לא הבין, נקראה מפלגת העבודה, בפשרה טריטוריאלית. כלומר, כך האמינו מובילי המפלגה - יגיע היום בו המדינות הערביות הגובלות בנו יגיעו להכרה בזכות קיומנו בגבולות בטוחים, ויהיו מוכנות להגיע עמנו לפשרה בנושא הגבולות. יגאל אלון, שהיה מנהיג מרכזי במפלגה, ובהחלט לא בצד הימני שלה, אף העז לשרטט את מפת הפשרה בקווים כללים, וזו נקראה "תוכנית אלון".
ב-1977 קרה למפלגה הזו אסון. מנחם בגין, שנתפס על-ידם כלאומן ימני, עקף אותם משמאל והגיע להסכם שלום עם מצרים תוך וויתור מלא לכל הדרישות הטריטוריאליות המצריות. במפלגת העבודה היו מי שעוד מלמלו אי אילו מילים בדבר ערכי ההתיישבות והאדמה, ועל כך שאילו הם היו בשלטון היה המשא-ומתן מסתיים אחרת, אך זרקורי השלום סנוורו את עיניהם והם יישרו קו עם ההחלטה לעקור את היישובים שהם הקימו במדבר סיני כדי למסור את השטח לידי המצרים למען השלום.
מנחם בגין, שגישתו לנושא אדמת הארץ הייתה יותר משיחית מחלוצית, הוּבל לוויתור על-ידי כמה משריו שלימים הוכח שהיו מבחינה אידיאולוגית גייס חמישי בממשלתו – משה דיין, עזר וויצמן ואריאל שרון. בהיסטוריה אין דרך להוכיח טענות "אילו לא", אך יש מקום להניח שאם סאדאת אכן דבק בדרך השלום כבחירה אסטרטגית לטובת מצרים, הוא היה מוצא דרך לקבל עליו גם פשרה בנושא סיני, אילו היה מתרשם שהנושאים ונותנים מולו איתנים בעמדתם. במקרה כזה ניתן אף להניח, כי סאדאת היה נאלץ להנחיל לעמו את "ערך השלום" ולהילחם במוסלמים הקיצוניים שבהם, במקום להמשיך ולהתהדר בניצחון של אוקטובר 1973, ולהתייחס לקיצוניים בסלחנות, דבר שאיפשר את רציחתו.
ייתכן שיש לראות בהחלטתו של בגין להעביר את חוק הגולן ב-1981, חוק בו תמכו אף שמונה מחברי הכנסת של העבודה, סוג של הכאה על חטא על הוויתור החפוז.
אינני מזלזל בחשיבות תהליך ההתפרקות מהערכים הסוציאליסטיים והמשבר בתנועה הקיבוצית שהגיע לשיאו בהפרטה, אך תהליכים אלה התנהלו בהדרגה והיו חלק משינוי עולמי. השלום שהביא מנחם בגין גרם לשבר אידיאולוגי בין-לילה, שתוצאותיו רק הלכו והחמירו ככל שמפלגת העבודה נפרדה ממנהיגיה ההיסטוריים, ובמיוחד מגולדה מאיר שהתנגדה נחרצות להכרה בעם פלשתיני. ממש בדומה לאופוריה שתקפה אותנו ב-1967 בעקבות מלחמת ששת הימים, לפיה בכוחנו לגבור על כל אויב, כך האופוריה שהחלה 10 שנים לאחריה הביאה רבים וטובים להאמין שאין אויב שאנו לא יכולים לעשות עימו שלום. רק צריך לוותר מספיק. שתי האופוריות שגויות.
הגוף שנשאר ממפלגת העבודה, שעוד שנים לפני כן נטש אותה המנהיג המיתולוגי שלה – דוד בן-גוריון, נפל קורבן לכוחות "שלום" בלתי ציוניים (שהיום נקראים בשפה מכובסת פוסט-ציונים), ויתר על ערך העבודה, ויתר על ערך ההתיישבות, ויתר על ערך ההגנה על הארץ, ואפילו ויתר על ערך הפשרה הטריטוריאלית, ואימץ במקומה את ערך השלום בכל מחיר.
זרמים שונים בתנועת העבודה שעוד לפני 1977 לא מצאו את מקומם בגוף שנקרא מפלגת העבודה, כמו נאמניו של דוד בן-גוריון (שרידי רפ"י לאחר עריקת דיין ופרס אל מנעמי השלטון) וכמה מאנשי מפלגת העבודה שלא הסתגלו אף לפשרה הטריטוריאלית (בעיקר התנועה למען ארץ ישראל השלמה שבין מייסדיה נמנו אנשי מפא"י נתן אלתרמן, רחל ינאית בן-צבי, משה טבנקין, אליעזר ליבנה, משה שמיר, ואברהם יפה), התמזגו עם הליכוד.
גם הליכוד עבר משברים אידיאולוגיים, מיעוטם על-רקע דומה, כמו עזיבתו של עזר ויצמן, ורובם על-רקע האופורטוניזם ורדיפת השלטון כמו ההתפלגות של קדימה. אך בליכוד משברים אלה פעלו בכיוון הפוך והשאירו בליכוד או במה שנשאר ממנו את נאמני הציונות המעשית והציונות המדינית למיניהם, בעוד השינויים במפלגת העבודה השאירו אותה גוף פוליטי נטול רוח.
הגוף הפוליטי הזה אינו דומה לתנועה שהוא מתחזה אליה, לא ברוח האנושית ולא בדרך. הציונות כבר לא גרה כאן. אך הרוח הציונית הגדולה שפיעמה בחזותיהם של מנהיגי המפלגה בדורות הקודמים, עדיין מפעמת בחזותיהם של מרבית בניה. הרוב הדומם שנותר בקיבוצים, במושבים ובעיירות שמעידים על תקופתם היפה, ולא עקר למגדלי יוקרה בצפון תל אביב יודע כי המשימה לא הושלמה. הישראלים היפים הללו, שלא טומאו במנעמי השלטון ולא חטאו בחטאי היוהרה הבינוניות והציניות, ממשיכים לדאוג למדינה שהוקמה בדם בניהם, אחיהם ואבותיהם ומחפשים בית פוליטי.
לא רק מצביעיה מהעבר. כל אזרח במדינת ישראל שחונך לאהבת הארץ מתגעגע. איה היא תנועת העבודה הציונית? כיצד נחזור לדרך הציונות האמיתית המתמודדת עם הקשיים ולא בורחת מהם?
את התשובה ניתן למצוא במילות
שירו של ביאליק שהיה מאוד פופולרי בימים עברו באספות פועלים "הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ! עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!". הבית הפוליטי שאליו התרכזו שרידי הכוחות הציוניים, כפי שכבר רמזתי לעיל הוא הליכוד. זה המקום לחדש בו את הרוח הציונית. היחצנים והתקשורת של השמאל האנטי-ציוני יסיתו אתכם נגדם; יבצעו רצח אופי במנהיגם; יזכירו לכם את מרכז הליכוד, למרות שרודפי השררה ממרכז הליכוד עברו רובם ככולם לקדימה. ואני אומר לכם "אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם", "בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!"
