תמונה מקרית מעירק מראה את המובן מאליו. הנחתים האמריקנים מתהדרים במדים מנומרים ועליהם ענוד דגל הכוכבים והפסים, ארצות הברית של אמריקה.
אתמול פגשתי קצין ההולך לתומו ברחוב העיר באר שבע. סגן צעיר, לבוש בירוק זית, נעליים גבוהות, רצועת הנשק מוצלבת על כתפיו ודרגות שדה שני ארונות על כתפיו. אני מכיר אותו, אני מטפל בילדיו. חסר היה לי משהו. על חזהו השמאלי מעל לכיס סימני תלישה, פער ירוק כהה על המדים שדהו מעט בשמש. הצבעתי על המקום.
"תלשתי אותו" אמר הקצין.
"למה?"
"מה-זה צה"ל? צבא הגנה למה, ל-פלשתין? ל-גירוש יהודים? ל-הרס ישובים? ל-הגנת הספר הלבן? צה"ל זה כלום, זה לא אומר כלום, ולכן גם לא עושה כלום. לא בגוש קטיף ולא מסביב לגוש קטיף, לא בנח"ל עוז ולא במפלסים. הוא לא מגן על כלום כי אין לו אפילו דגל. סלח לי, אני ממהר לדיון".
נזכרתי בשורות שורות של לובשי מדים שחורים, עם אפודים מצוחצחים, שכולם עונדים את סמל מדינת ישראל, מנורה. כן מנורת המקדש שאת צורתה אנו יודעים משער טיטוס, על כתפיהם של היהודים המגורשים והמובסים. כאשר יש צורך להקים צבא גירוש והשפלה, ביזוי ושיסוע, הרס וחורבן, יש סמל, יש דגל, הסמל הרשמי של מדינת ישראל.
אבל חיילי צה"ל אינם עונדים דבר. אין דגל, אין סמל, אין ריבונות, אין יהדות. יש שלוש אותיות שיכולות להיות כל דבר שבעולם. צה"ל. צלם היכל לתפארה. צינור הורס לבטח. צנתר היתולי לבן. דידי מנוסי היה עושה מזה מטעמים.
צבא ההגנה לישראל צריך לדעת מניין הוא בא ולאן הוא הולך. הוא בא מן העם היהודי, והוא הולך כדי להגן על העם היהודי. לעם היהודי, לתנועה הציונית יש דגל. כל חייל בצבא היהודי חייב לראות בדגל הזה את ההתגלמות של תפקידו ותיפקודו, של אישיותו הצבאית. חיילי הבריגדה היהודית בצבא הוד-מלכותה הופיעו בכל מקום עם כותפות של מגן דוד, וצבא הוד מלכותו קיבל זאת. רק כאן, בארץ ישראל, בצבא ההגנה לישראל יש בושה להניף את הדגל, ללכת איתו בגאון ולדעת שנושאיו משרתים את העם היהודי לדורותיו. דגל ישראל, סמל ישראל, חייב להיות על מדיו של כל חייל בצבא היהודי, ולתפארת מדינת ישראל.
