התקווה כאילו אבדה

אם היו עוד אנשים תמימים אשר סברו שיש סיכוי שמנהיגינו הנוכחיים יתעלו על עצמם וינסו להוציאנו מן המשבר הביטחוני הנוראי, הם התבדו. וכך, מדי יום ביומו ישראל נדרשת לשלם מחיר כבד בבני אדם, הרוגים או ככאלה שנפשם נקעה או נשברה מן התופת הפוקדת את דרום המדינה. נכון שעוד יבואו ימים שבהם יצטרכו מנהיגינו לתת דין וחשבון בפני ועדת חקירה זו או אחרת או בפני הציבור, אך לבסוף החשבון יוגש להם. בכך אין כל ספק. השאלה מתי יקרה הנס והמערכת הפוליטית תנוקה מן הפוליטיקאים הרדודים כל-כך, שבנסיבות נוחות למדי, הפכו להיות המנהיגים שלנו?

ראש הממשלה עסוק עד מעל ראשו בחקירות, שרת החוץ בפריימריז, שר הביטחון מבטיח מזה כשנה שפעולה צבאית בעזה קרובה מתמיד, ואילו באופוזיציה מצחצחים את החרבות, מכינים את התפאורה לקראת עלייתם. מה נאמר על כך שתחושת הציבור היא שהכול למען הפוליטיקה הקטנה, הכיסאות והכבוד האבוד.

כל בוקר מתעוררים ופוליטיקאי תורן מציע את עצמו לראשות הממשלה. אין כלל חשיבות למעשים מן העבר הרחוק או הקרוב, כי הרי כולם בונים על זכרונו הקצר של הציבור. מותר למכור הכל כי מרכול השקרים כה עצום עד כדי שהוא הפך מזמן למעיין מתגבר.

לעומת אלה הצמאים לכוח שררה ויבשים מכל תוכנית אמיתית ומציאותית, ניצב העם המביט אל מנהיגיו ושואל, ללא הפסק, הראויים אנו למנהיגים מדרגה כה נמוכה? יש רבים בעם המרגישים ייאוש וסלידה ואין מי שיושיע אותם מן האנשים הללו המתקראים מנהיגים.

אין דבר ערך יקר יותר מאשר החיים, אך החיים הפכו בישראל לזולים. חיילים ואזרחים, נשים וגברים, ילדים וטף, הפכו להיות עכברים במלכודת המוות של דרום המדינה. כמה ניתן לסבול את האמירות המטופשות המושמעות על-ידי ראשי המדינה, בכמה סבלנות חייב אדם להצטייד כדי לשרוד את התופת של הקסאמים, טילי הגראד והמרגמות? בעת כתיבת שורות אלה שוב יושבות משפחות ומבכות את יקיריהם. ושוב הבטחות, ושוב מילים שאין להן כל כיסוי.

העם זועק וזעקתו נשמעת כקול קורא במדבר. הכאב והשכול כבר לא מרעידים את הארץ ואת שריה. הפכנו להיות ציניים, קהות החושים השתלטה עלינו כי כך מרגילים אותנו ראשי המדינה. עוד הלוויה ועוד אחת, עוד משפחה הרוסה ועוד אחת, ומנגד אמירות בעלמא.

מנהיגים אמיתיים אינם הולכים לפי נהיית הציבור, אינם פוזלים לאלקטורט זה או אחר, אלא מובילים. לדאבון הלב, מנהיגינו מובילים אותנו מאסון לאסון, מפרשה לפרשה, מאלתור כאן ומי יהיה בסדר שם. ההתלהמות, התחרות מי בוטה יותר, מי "מוסרי יותר, כל אלה הם מנת חלקינו.

האם בידי מנהיגים כאלה אנו מפקידים את היקר מכל: ילדינו? האם הם ראויים בכלל להביט בעיני הנערים והנערות ולשלוח אותם לקרב שאולי ממנו אולי לא יחזרו? מנהיגים אמיתיים הם בעלי הסמכות המוסרית לדרוש מן העם קורבנות בהגנה על המדינה הם אינם רשאים להקריב את הילדים למולך.

יש בישראל הדמוקרטית אנשים רבים המוכנים להטות שכם ולהירתם למשימה החשובה מכל: הגנה על אזרחינו ומדינתנו. אך הם מדירים את רגליהם מן הביצה הפוליטית המדיפה ריח חריף של צחנה ומשאירים את זירת הביבים לאלה המוכנים לטבול בה.

למרות הכול ואף על-פי כן, מן האוב ומן התחתית עוד יתרומם העם ויקיא את אלה שהוליכו אותן בכחש. למרות שיש המלעיזים על הדמוקרטיה הישראלית, היא תנצח לבסוף כי המים הגיעו עד נפש. בכוחו של העם להצמיח מנהיגות ראויה, מתחשבת, דואגת ונטולת כל אינטרסים אישיים. יש גם בשמאל וגם בימין כאלה רבים אך עדיין הם אינם מעיזים. מי שמכיר את ההיסטוריה הפוליטית יודע שבכל הדמוקרטיות היו משברים קשים, אך הם הצליחו להתגבר תוך שהצמיחו מנהיגים ראויים. גם בישראל הדבר אפשרי רק אם לא ננסה שוב ושוב למחזר את כל הנפלים הפוליטיים.