לפני ימים אחדים ראיתי במו עיני את העוני החדש. הוא כואב, חד כתער ולא דומה כלל וכלל לחבורת הבנות שהסתערו על השוקו, הלחמניות והמילקי בסופרמרקט בדימונה בלי לשלם (ובחסות המצלמות).
היה זה כשהגעתי לסניף בנק הפועלים הסמוך למקום מגוריי להסדרת עניין כלשהו. לפניי בתור הייתה אישה, בערך בשנות ה-40 לחייה. היא הייתה מלווה בבתה בת ה-11 והשתיים היו עם עיניים כבויות. היא ביקשה מפקידת הבנק שתאשר לה עוד משיכת יתר נוספת כדי שתוכל לשלם את חשבון החשמל ולהשיב את החשמל לביתה. הפקידה התנגדה וביקשה ממנה לבוא שוב עם בעלה וביחד יחפשו פתרון לצמצום הוצאות הבית ואולי אף ליטול הלוואה משותפת.
היא לא הייתה עולה חדשה, לא חד הורית, לא מחוסרת בית. ענייה חדשה שפשוט מתקשה להתמודד עם המיתון הנורא לכולם. ראיתי את הכאב שלה ניבט מעיניה, את הבושה, המבוכה. אי אפשר לפספס את זה. היא דיברה בשקט כדי שלא ישמעו. לא הייתה שם תקשורת, ביבי נתניהו לא מכיר את האישה הזו, אושרת קוטלר לא תזמינה לעולם להתארח בתוכניתה. פצועת מצוקה קשה. הפצועים הקשים כידוע הם תמיד דוממים (אני מתנצל שהאזנתי לדיאלוג הזה בלי שהוזמנתי, אולם ספסל ההמתנה היה קרוב מאוד לדלפק).
האם ראיתי את המבט הקשה של אותה אישה, גם אצל חבורת הנשים מהסופרמרקט בדימונה? כלל וכלל לא. אצלן כמו גם דמויות נוספות שהפכו לסלברטיאים תקשורתיים עקב מצבן הקשה זיהיתי הרבה כשרון, יכולת ביטוי גבוהה, יכולת מרשימה ביותר לגימיקים תקשורתיים, אסרטיביות, יוזמה, יכולת ביצוע טובה, כישורי ראיון תקשורתית. אנשי עסקים ופוליטיקאים משלמים הרבה מאוד כסף ליועצי תקשורת כדי שידריכו אותם לכישורי תקשורת כאלו.
אינני מכיר את ויקי כנפו או את אותה אילנית לוגסי מדימונה. ברור לי שמצבן קשה וברור לי שיש לחפש כל דרך לסייע להם ולהשיבן לשורת בעלי הכבוד העצמי בחברתנו. אני בסך הכל תוהה האם מה שאני רואה בכלי התקשורת סביב אותם מפורסמי מצוקה, זה דיווח עיתונאי אמיתי ובדוק. האם כשאומרים לי אם חד-הורית היא באמת חד-הורית? (או שמא התגרשה גירושין פיקטיביים לקבלת קצבה שמנה מהממשלה); האם כשאומרים לי שאישה היא מובטלת היא באמת מובטלת או שהיא לא רוצה לעבוד כי העבודות שמציעים לה הן קשות מאוד? אולי היא בכלל עובדת "בשחור"? האם כשאומרים שאדם הוא חסר-בית האם הוא באמת חסר בית או שסתם השכנים לא מוצאים חן בעיניו באותה דירה שהמדינה הציעה לו?
אחדד את השאלה: האם התקשורת בישראל, ובמיוחד התקשורת האלקטרונית בנויה היום להציב את אותן שאלות קשות וטורדניות גם לאותם אנשי המצוקה המתוקשרים" המבקרים בשנה האחרונה בקביעות בסלוננו דרך מכשירי הטלוויזיה. הרי אף עיתונאי רציני לא יעז לראיין איש עסקים מצליח לכתבת תדמית מבלי לבצע עליו קודם כל תחקיר ולנסות לגלות עוד פרטים על עברו, על אינטרסים חבויים, על תכונות בולטות ועל הצלחות וכישלונות, נקודות אור ונקודות חושך.
האם יש סיכוי שזה יקרה גם מול אותם "גיבורות חברתיות", שלוגמות שקית שוקו "גנובה" מול מצלמות הטלוויזיה וטוענות "ילדנו רעבים". האם הילדים באמת רעבים? האם לעיתונאי יש סיכוי לשכנע את עורכו להתעכב בכתבה גם על התסרוקות המטופחות למשל של שודדות הפרילי? על מחירי הבגדים שהן לובשות? על סוג הסיגריות שהן מעשנות? ובכך להיות "משבית 'שמחת' הרייטינג"?
יכול להיות שגם ברגע זה קורא המאמר מתרגז עלי. איך מעז הכותב לנסות ולהיטפל לשכבות הכי חלשות בחברה ולהציב בכלל את השאלות הללו? באיזו זכות? לרגע באמת הן נשמעות קטנוניות ומנותקות: לפשפש במעשיו של חסר בית בכיכר הלחם?
מילת המפתח פה היא שקיפות. כולם רוצים שקיפות בוודאי בכל תהליך שנסמך על כספי ציבור. על המסים שלי ושלך. האם אין חובת שקיפות אמיתית גם בסיפורי המצוקה הכובשים את אמצעי התקשורת? האם התקשורת לא שכחה קצת את תפקידה גם בתחום זה והוא להביא את כל הסיפור, אבל את כולו. חוששני שכן.
