הם חוזרים, ובגדול: משחקי הילדות של פעם. אחרי שנות-דור החליט משרד החינוך, בעצם הימים האלה, כי מה שהיה טוב לנו, המבוגרים, בעת שהיינו ילדים - טוב יהיה גם לילדים ולילדות של היום.
החייאת המשחקים, שכבר נשכחו מזמן, תקרום עור וגידים בשנת הלימודים הקרובה, כאשר תלמידי בתי הספר יתרגלו אותם בשיעורי החינוך הגופני והחברתי, בהפסקות שבין השיעורים ובזמנם הפנוי לאחר הלימודים. המטרה: לעודד את התלמידים, היושבים היום, רכונים מאחורי המחשב, לפעילות גופנית לשמה בין כותלי בית הספר, כמו גם מחוץ לבית, בשעות שלאחר הלימודים.
עם יד על הלב, מי כמוני שמח על החזרת העטרת ליושנה. כמי שמתקרב לשנתו השבעים, אני זוכר, עדיין, בערגה רבה, את משחקי הילדות המגוונים שלנו, שמילאו את זמננו החופשי באוויר הצח. הם, אומנם, לא היו רובוטיים כמו אלה של היום, כי אנחנו היינו אלה שהפעלנו אותם, במו-ידינו, ביצירתיות לשמה, גם אם לא היו מתוחכמים כמו המשחקים של ימינו. הם הם שיצרו את המגע החברתי הטבעי בינינו, שקיים כיום כמעט אך ורק באורח מלאכותי, באמצעות משלוח הודעות "אמ.אסים" בטלפון הנייד ובהתכתבות ההדדית מאחורי גולם האינטרנט. אז מה תימה שהילדים של היום בקושי זזים מכיסאם הביתי, תופחים ועולים במשקל, חיוורים כסיד משום שאינם יוצאים אל השמש והאוויר הצח, ומגיעים לצה"ל כ"פדלאות", עם כושר גופני לקוי.
הקשר החברתי
בזמנים שלנו, כשעדיין לא היו טלפונים, "ווקי-טוקי" ומחשבים, נוצר בינינו הקשר החברתי מחוץ לבית. שם, ברחוב, ובעיקר במגרש השכונתי, שיחקנו, בתום שיעורי הבית, את משחקי החברה שלנו. פופולרי מאוד היה הכדורגל השכונתי, על מגרש מאולתר, בין נבחרת השכונה שלנו לבין נבחרות של שכונות אחרות. בסופי-שבוע גם הטרחנו עצמנו למגרש הכדורגל הרשמי וחזינו, בהשתאות, ב"קודש הקודשים", בשחקנים האגדיים של "מכבי", "הפועל" ובית"ר. לא, חלילה, בטלוויזיה הביתית, שנעדרה אז מחיינו, אלא בחוץ, תחת כיפת השמיים.
בין משחקי הכדור המיתולוגיים, שהיו נפוצים בעיקר בחצר בית הספר, אבל גם בשכונה, תפס מקום של כבוד משחק המחניים בשתי גירסותיו: "הקטן" ו"הגדול". ב"מחניים הקטן" סיפק את הסחורה כדור-גומי גדול, כששני ילדים עמדו משני עברי המגרש וביניהם ניצבו השאר. השניים השליכו את הכדור מן האחד אל השני, מעבר לראשיהם של אלה אשר בתווך. מי שהצליח לתפוס את הכדור במהלכו - "שרף" את המשליך, שכשל והתחלף איתו בעמדתו. המשליכים יכלו גם לכוון כדור חזק, כדי שיפגע באחד המתרוצצים בתווך, ואז הפגוע "נשרף" לגמרי ויצא מן המשחק.
ב"מחניים הגדול" נוצרו שתי קבוצות על שני חצאי המגרש, כשבשני הצדדים עמדו החובטים. המצויינים שבהם, בעלי "עין עקומה", הסתכלו לצד אחד והעיפו את הכדור לצד השני. המטרה: "לשרוף" את אנשי הקבוצה היריבה ולהוציא אותם מהמגרש, אחד אחרי השני, על-פי חוקים זהים לחוקי "המחניים הקטן".
משחק-כדור פופולרי אחר, סולידי יותר, היה "שבע על הקיר". משתתף צריך היה להטיח כדור-גומי קטן בקיר ולקלוט אותו בדרך מסויימת; ובוואריאציה, בהרף-העין שבין הטחתו של הכדור לבין תפיסתו, היה המשתתף צריך לעשות איזושהי פעולה, בזריזות, ברגע שהכדור חזר מן הקיר: קליטה ביד ימין, קליטה ביד שמאל, קליטה בחזה, קליטה אגב שילוב אצבעות, מחיאת-כף, שתי מחיאות-כף, או סיבוב במקום.
קורקינט וסקטים
והיה הקורקינט - קרש-דריכה על שני גלגלי-קוגלגר, מחובר למוט שבקצהו ידיות. עמדנו על הקרש, אחזנו בידיות, נתנו דחיפה עם הרגל והתחלנו לנסוע. לא עם מנוע, כמו העצלנים של היום, אלא בכוחות עצמנו, מזיעים ולוהטים.
ולא שכחנו את ה"סקטים" - שלימדו אותנו לנוע עליהם בקואורדינציה הולמת, ולהתקדם, באמצעותם, מהר יותר, חזק יותר ורחוק יותר, בלתי להתאמץ יתר על המידה בהליכה רגלית. אבל, בכל זאת, זה היה תרגיל-ספורט לשמו, שבאמצעותו הנענו את כל אברי גופנו.
בשעת ההפסקות, שבין השיעורים בבית הספר,קפצו הבנות בחבל והניעו באמצעותו את כל גפיהן, או ששיחקו ב"קלאס" - אבנים, שמסביבן היו מקפצים ממקום למקום. הבנים, לעומתם, שיחקו אותה שעה בגולות, "פושטיות" או "יקרות", כשהם קובעים חריץ באדמה, שאליו צריך היה להוליך אותן. ובוואריאציה הם שיחקו ב"גוגואים" - חרצני משמש, שאותם היה צריך להטיל לבור מרוחק.
והיה גם משחק ה"מחבואים", שבהם עמד אחר הילדים כשראשו מוצמד לעץ או לעמוד ופניו מוסתרות, כאשר יתר הילדים מתרחקים ממנו והוא אמור לגלותם. אם לא עלה הדבר בידיו בשעת חיפושיו, היה הילד המרוחק מנצל את ההזדמנות, מזנק אל העץ או העמוד ומקיש עליו שלוש פעמים - אות לכך שהוא ניצח. ובוואריאציה היה משחק ה"תופסת", שבו צריך היה לרוץ ילד אחד אחר הילד הבורח ולתפוס אותו. מי שנתפס - הפסיד במשחק.
שלום אדוני המלך
משחק "מצ'ואיסטי" במיוחד היה הקליעה ב"רוגטקה" - שם רוסי למקלע עשוי מענף-עץ, בצורת בסיס ושתי אצבעות פשוקות, שמהן נמשכה רצועה עבה של גומי שחור. את הרצועה היו מותחים ומשגרים באמצעותה, בכוח רב, אבן, למרחק גדול. במקרים לא מעטם היה זה משחק שגבל באכזריות. לא אחת נשמעה קריאת הבן המבוהל מהרחוב לאמו שבבית: "אמא, גברת רבינוביץ' רוצה לדבר אתך". והאם משיבה-שואלת בתמימות: "מה קרה"? תשובת הילד: "הוצאתי, לא בכוונה, עין לבן שלה עם הרוגטקה".
והיה משחק "מצ'ואיסטי" אחר - הקפצת אולר באדמה, כשהלהב אמור להיות נעוץ בה. משחק פופולרי, שהיום בוודאי לא יכירנו מקומו, באשר חל איסור על הבאת אולר לבית הספר.
משחק סולידי יותר היה "אבן, נייר ומספריים", שבו צריך היה להציג, באמצעות כף היד, את אחת משלוש הצורות האלה. המנצח היה מי שהצורה שלו הייתה דומיננטית יותר: אם האחד הציג נייר והשני אבן - הרי שניצח בעל הניר, שעוטף את האבן; מי שהציג מספריים לעומת מי שהציג נייר, ניצח, באשר המספריים חותכים אותו; או מי שהציג אבן ניצח את מי שהציג מספריים, באשר האבן שוברת אותם.
והיה "שלום אדוני המלך". במשחק הפנטומימה המשעשע הזה ישב אחד הילדים, על תקן של מלך, וניהל, עם שאר הילדים המשחקים, שעמדו במרחק די גדול ממנו, את הדו-שיח הבא: "שלום עבדי היקרים. איפה הייתם"? ותשובתם: "שלום אדוני המלך. היינו רחוק רחוק. "ומה עשיתם"? המשיך המלך לשאול. ואז הציגו לו הילדים, בפנטומימה, מה שעשו. כשהילד פיענח את תנועותיהם, היה עליו לפלוט, במהירות, את הפתרון ולזנק, כדי לתפוס אחד מהם. או אז זה היה מתחלף איתו ויושב על כסא המלך.
ובימים שבהם הרוח הייתה נושבת, יצאנו לשדה הפתוח והעפנו "טיארות" ( עפיפונים בערבית) לשמיים. אלה היו עשויות מקרטון עבה, בשלל צבעים, בצורת משולש, שהרכבנו במו ידינו על מקל, והוליך אותן חוט ארוך, מגולגל עליו. כששיחררנו, לאט לאט, את החוט הייתה הטיארה "עפה לשמיים", כמו בלון. היום, לעומת זאת, אין פאר-יצירה. יש עפיפון תעשייתי, מפלסטיק, יצירת בית-חרושת, ובמקום לצאת לשדה, מעיפים את העפיפון בשפת הים. אבל גם זה, לפחות, משהו.
ועכשיו הכל חוזר - ובגדול. ולמי תודה ולמי ברכה?, למשרד החינוך, על אף ההצתה המאוחרת שלו, שתודות לה הוא הגיע, סוף סוף למסקנה, כי המשחקים שהיה טוב בעבר לילדי ישראל - יהיו טובים להם גם להבא...
