בימי הוועדה המסדרת היו מספר גושים ומספר מוקדי כוח ואלו הכתירו מלכים. מאוחר יותר עברנו לשיטה של כולם בוחרים בכולם, בתקופת מפלגת ד"ש, דבר שבסופו של דבר מוטט מפלגה זו וריסק אותה לרסיסים, למרות שמייסדה פרופ' ידין טען כי זו מפלגה שתילחם על "טוהר המידות".
לאחר שהליכוד הגיע לשלטון הוא ביצע את שיטת "הפאנל", דהיינו דירוג בפאנל של 35 מועמדים בסה"כ, כאשר למעשה השיטה הייתה: בחירות למועמד לרשות התנועה בזמנו, שלא היה עליו עוררין, מנחם בגין, ואח"כ בחירת 3 שביעיות דהיינו עוד 21 מועמדים, ושאר המועמדים שנותרו יצטרפו ל"פאנל" של 35 מועמדים סה"כ.
אח"כ מפלגת העבודה הנהיגה את שיטת הבחירה הכוללת "הפריימריז", כאשר נערכה אבחנה בין המחוזות השונים: חיפה, מושבים, ת"א וכדו' לבין מועמדים שהתחרו ברשימה הארצית. בד"כ מפלגה החפצה חיים נוקטת בשיטה פתוחה יותר כדי לפתוח שעריה לחברים רבים יותר וליותר מתמודדים לכנסת, מפלגה שכבר הגיעה לשלטון ומעוניינת לשמר מעמדה, בד"כ ועפ"י רוב, מאיטה את קצב הדמוקרטיה הפנים מפלגתית, מחשש לשינויים.
הרעיון של שריונים הנו רעיון שמרני, ויש לבדקו ביתר דקדקנות, שכן הוא עלול להחליש את הדמוקרטיה הפנים מפלגתית. מוטב לה למפלגה שלא יהיו בה שריונים, בייחוד מצד גורמים הרואים עצמם כמובילים וכמנהיגים.
