האמת של משה, החסד של ה'

"משה רבינו חָטא חֵטא אחד" - כותב ר' שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) - "והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש". ואכן, דומה שכמספר המפרשים, כך מספר הפירושים לחטאם של משה ואהרון המופיע בפרשת השבוע, פרשת "חקת".

לכאורה, התורה אומרת בצורה הברורה ביותר מה היה החטא. בני ישראל דרשו מים, הקדוש ברוך הוא ציווה על משה ואהרון לדבר אל הסלע כדי שיתן את מימיו אך הם היכו אותו. עונשם: הם לא ייכנסו לארץ ישראל. אך המפרשים התקשו לקבל תיאור זה כפשוטו, וזאת משתי סיבות עיקריות. האחת: האם שני ענקים אלו, שהוציאו את העם ממצרים והוליכוהו ארבעים שנה במדבר, חטאו בצורה כה "טיפשית"? השנייה: מה הקשר בין החטא לבין העונש, והאם יש פרופורציה ביניהם?

למרות זאת, ננסה להראות שהחטא אכן היה כפשוטו ובדיוק כפי שנכתב בתורה. נציע להגיע למסקנות לאור השוואה בין מקרה המים המופיע בפרשתנו לבין מקרים דומים המופיעים במקומות אחרים בתורה.

השוואה כזו מלמדת, שאין זו הפעם הראשונה בה משה מגיב בצורה חריפה ואף קיצונית לדרישות מזון ושתייה של העם. המקרה הראשון מתרחש ברפידים, מייד לאחר יציאת מצרים. העם צמא ודורש מים, משה לא מצליח להרגיע את המתלוננים והוא צועק אל ה': "מה אעשה לעם הזה?! עוד מעט וסקלוני!" בתגובה, מצווה עליו ה' להכות את הסלע ואכן יוצאים ממנו מים.

המקרה השני מתרחש בקברות התאווה וקראנו עליו בפרשת "בהעלותך". משה שוב יוצא מגדרו לנוכח דרישות העם, הפעם - לבשר: "למה הרעות לעבדך", הוא פונה לה', "ולמה לא מצתי חן בעיניך, לשום את משא כל העם הזה עלי? האנכי הריתי את העם הזה, אם אנכי ילידתוהו, כי תאמר אלי: שאהו בחיקך כאשר ישא האומֵן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו?! מאַין לי בשר לתת לכל העם הזה, כי יבכו עלי לאמר: תנה לנו בשר ונאכלה?!"

ה' מבטיח למשה שיספק לעם בשר לחודש שלם, ותגובתו של משה מפתיעה מאוד: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ואתה אמרת: בשר אתן להם ואכלו חודש ימים?! הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם!" רש"י אומר במקום, שהיה זה חטא חמור של משה, אך הוא לא נענש עליו מאחר שהדברים היו בצינעה, בינו לבין הקדוש ברוך הוא. לעומת זאת, במעשה מי מריבה המתואר בפרשתנו, הדבר היה בפרהסיה ולכן משה נענש.

אם כך, בואו נראה שוב מה התרחש במי מריבה. משה ואהרון מקהילים את הקהל ליד הסלע ומשה אומר: "שימעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" ואז משה מרים את ידו, מכה את הסלע פעמיים ויוצאים מים. תגובתו של ה' חדה וקשה: "יען לא האמנתם בי, להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".

כעס וקוצר רוח

מה ראינו עד עכשיו? בשלושה מקומות בהם מבקש העם מים ומזון, משה מגיב בצורה מפתיעה של כעס, קוצר רוח וחוסר אמון ביכולתו של ה' למלא את הבקשות. ברפידים הוא כלל אינו מצפה להתערבות של ה', למרות שזו כבר באה שלוש פעמים קודם לכן - במים של מרה, במן ובשליו. בקברות התאווה הוא אומר במפורש שלא ניתן לספק את צורכי העם, ובמי מריבה - ה' עצמו מגדיר את חטאו שלו ושל אהרון כחוסר אמונה. מה קורה כאן?

השאלה מתחדדת ביתר שאת לנוכח העובדה, שבמקרים קיצוניים בהרבה היה זה משה עצמו שהתייצב להגנת בני ישראל ומנע את השמדתם. כך היה בחטא העגל - חטא של עבודה זרה - וכך היה בחטא המרגלים, חטא שכל כולו חוסר אמונה בה'. כאשר העם חוטא בצורה שכמעט בלתי ניתנת להצדקה, משה פועל לטובתם; ואילו כאשר הם מעלים דרישות אנושיות מובנות למים ומזון, משה מתייצב נגדם. הכיצד?

דומה, שהמפתח מצוי דווקא באותם שני חטאים חמורים, העגל והמרגלים. משה אינו מתווכח עם הצדק שברצונו של הקדוש ברוך הוא להשמיד את העם. בשני המקרים הוא משתמש בנימוק אחר לגמרי: חילול השם שייגרם לעיני אומות העולם, אם אלוקי ישראל ישמיד את עמו.

לעומת זאת, המקרים שבהם משה מגיב בחריפות על חטאיהם של ישראל, הם מקרים "פנימיים". אם ה' יעניש את העם - ולא מדובר בשום מקרה על אפשרות של השמדתו - לא יהיה בכך חילול השם, כי הדבר לא ייוודע לאומות העולם. לכן סבור משה, כי ה' צריך להגיב על דרישות העם בצורה המגיעה לו - דהיינו: לא להיענות לדרישות אלו, המשדרות חוסר אמונה ונהנתנות.

זה מה שקורה ברפידים, בקברות התאווה ובמי מריבה. משה יודע היטב, שבתנאי המדבר יש צורך בנס על-מנת לספק לעם מים ומזון. חוש האמת שלו קובע, שהעם אינו ראוי לניסים אלו. לכן הוא מגיב בחוסר אמון כאשר ה' אומר שימלא את דרישות העם: הרי העם אינו ראוי לנס, ובדרך הטבע אין אפשרות לעשות זאת, אז כיצד זה יקרה?

במי מריבה מודיע הקדוש ברוך הוא למשה מראש, שהנס יתרחש באמצעות דיבור אל הסלע. אך משה סבור - שוב, מתוך דרישה מוחלטת לאמת - שהעם אינו ראוי לנס, ודאי שלא לנס כה גדול. לכן הוא חוזר ארבעים שנה אחורה, למקרה הדומה של רפידים. שם היה הנס קטן יותר - מים יצאו מהסלע לאחר הכאתו. לדעת משה, זהו הנס המירבי שהעם ראוי לו - וזה מה שהוא עושה.

נכון, ה' ציווה אחרת. אך משה רבינו ברוב גדלותו הרי כבר התווכח עם ה' ובהצלחה מרובה. משה יודע שמידתו של ה' היא אמת, והוא סבור שהאמת צריכה להיות אבן הבוחן העליונה. אם לפי האמת העם אינו ראוי לנס - הוא לא יחולל אותו.

מכאן נבין את דבריו של ה': "יען לא האמנתם בי". לא חשבתם שאסכים לחולל למתלוננים הללו נס כה גדול. לא חשבתם שהם ראויים. חשבתם שהאמת שלכם גוברת על החסד שלי. בדרגתם הגבוהה של משה ואהרון, זהו חוסר אמונה ועליו נענשים.

לאור זאת נבין גם מדוע העונש הוא שלא ייכנסו לארץ. כיבוש הארץ יהיה ברובו בדרך הטבע, אך יהיו גם מקרים של ניסים - נפילת חומות יריחו, "שמש בגבעון דום", אבנים היורדות מן השמים. מידת האמת של משה ואהרון עלולה לקבוע, שהעם אינו ראוי לניסים כאלו, במיוחד אם הוא יחטא בארץ הקדושה. במהלך כה מכריע ומורכב של כיבוש הארץ וחלוקתה, "התערבות" כזו מצדם של המנהיגים עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך. לכן, המנהיג המתאים הוא יהושע בן נון - מי שבמלחמת עמלק ידע לשלב בין דרך הטבע (הצד הצבאי) לבין דרך הנס (תפילתו של משה וידיו המורמות לשמים).