טראומה קולקטיבית

טראומה מעוותת את הנרטיבים האישיים, הקבוצתיים והלאומיים. היא גורמת לבני אדם להתמקד רק במה שעוללו להם, תוך התעלמות מאחריותם למתרחש. דבר זה גורם להם לסלף עובדות היסטוריות ולהתעלם מהתנאים שיצרו את מצבם הטראומטי.

כאשר שואפים לסייע לאנשים, בודדים, קבוצות או אומות, הנמצאים במערבולת הטראומה, חובה לזהות את העיוות בנרטיבים שלהם, ולהבחין האם הם מספקים את צרכיהם הבסיסיים בדרכים בונות או בדרכים הרסניות.

למשל, חשוב להעריך כיצד מספקים הנפגעים את צרכיהם הבסיסיים בעקבות טראומה, שכן הערכה זו עשויה לסייע לנו - משפחה, חברים, שלטון, או קהילה בינלאומית - להזהיר את האנשים, הקבוצות או העמים ולהתריע בפניהם על ההרסנות הטמונה בפעולותיהם, תוך נתינת אישור לסבלם.

לעיתים קרובות, יחידים או קבוצות החווים טראומה משוכנעים כי הדרכים בהן הם מספקים את צרכיהם הן הדרכים היחידות האפשריות, והם אינם מודעים לתוצאות ההרסניות של מעשיהם.

בין אם אנו משקיפים נטרליים מטעם הקהילה הבינלאומית, או בני משפחה וחברים, אנו יכולים לסייע לבודדים או לקבוצות החווים טראומה להעריך עד כמה יעילות פעולותיהם באמצעות מספר שאלות:

• האם אתם באמת מצליחים לספק את הצרכים הבסיסיים שלכם לביטחון ולשלטון עצמי?

• האם האמצעים שבהם אתם משתמשים באמת יעילים בסיפוק הצרכים שלכם לדימוי חיובי?

• האם הפעולות שאתם מבצעים תומכות בערך העצמי שלכם ומעודדות אתכם לכבד את "האחרים"?

• האם אתם חווים חמלה ונכונות אצל אחרים לאשר את סבלכם?

• האם פעולותיכם מזכות אתכם באמונם של אחרים?

• האם הן מקלות על יכולתכם לבטוח באחרים?

• האם התנהגותכם גורמת לכך שתמלאו תפקיד משמעותי בעולם והאם היא מעניקה משמעות סבירה לחייכם, לדת או לתרבות?

• האם הפעולות בהן אתם נוקטים מספקות אחדים מהצרכים הבסיסיים שלכם מבלי להפר את הצרכים הבסיסיים של אנשים אחרים?

סיפוק הצרכים שלכם במחיר צרכי אחרים הוא הסימן הברור ביותר לכך שאתם שבויים במערבולת טראומה והגורם המנבא שהטראומה שלכם תחזור פעם אחר פעם.

מודל "רוס": ריפוי מערכת העצבים הקולקטיבית ריפוי טראומה במישור ההמוני חיוני לקידום השלום העולמי. הלמידה לרפא טראומה ברמה הקולקטיבית עשויה להיות המפתח שיסייע לנו למזער אלימות ולתמוך בסביבה שוחרת שלום. בנוסף לציבור הרגיש לטראומה, גם גופים חברתיים מסוימים, המצוידים במידע הולם, עשויים לסייע ולהקל על השפעות "טראומה קולקטיבית", על-ידי יצירת התערבויות המביאות לריפוי והימנעות מהתערבויות המגבירות טראומה.

ההתקפות על מגדלי התאומים בניו-יורק ועל בנין הפנטגון בוושינגטון בשנת 2001 הם דוגמאות לטראומה קולקטיבית רבת פנים. ההתקפות פגעו לא רק בתושבי ניו-יורק ווושינגטון באופן ישיר.

בעקבות הסיקור התקשורתי הבלתי פוסק הם השפיעו על אמריקה כולה ועל העולם הרחב. ההצלחה הבלתי צפויה של ההתקפות הזינה את מערבולת הטראומה של התוקפים, העמיקה את אמונתם בצדקת דרכם ואישרה את האמצעים שבהם נקטו.

כמו-כן, הצלחתם הציפה את הטראומה הקולקטיבית של קבוצות ועמים מדוכאים, שהרגישו הצדקה להתקפה על האומה האמריקנית, שנתפסה חסינה ובלתי רגישה לכאב קולקטיבי.

קבוצות ועמים עלולים להיסחף בנקל לתוך "מערבולת טראומה קולקטיבית", כאשר הם מתופעלים באמצעות חוויה משותפת של זוועות ובאמצעות תמונות חוזרות ונשנות של טראומה היסטורית נושנה ושל אירועים כואבים.

מרגע שמערבולת טראומה קולקטיבית משתלטת על קבוצה או על עם הכלואים בתוכה, הם עלולים להפוך לטרף קל, לסיסמאות משלהבות, להתנהגויות נקמה פרימיטיביות, ולהיות מעורבים באלימות המונית.

שילוב של צרכים חברתיים בלתי מסופקים וטראומה בלתי פתורה שהתרחשה בעבר מהווה קרקע פורייה להתחזקות מערבולת טראומה קולקטיבית. מאבקים שבטיים, אתניים, פוליטיים או כלכליים יוצרים לחץ וייאוש, המשמרים את מערכת העצבים הקולקטיבית בדחף-יתר לפעילות ומטרפדים את התבונה הרגשית. מצב זה גורם לקבוצה או לעם להיכנע להתנהגויות בלתי הגיוניות והרסניות. אין זה בלתי שכיח שקורבנות הופכים לתוקפים ואלו גורמים לקורבנות נוספים.

נטיות תרבותיות העלולות להזין את הטראומה הקולקטיבית

• נטייה תרבותית חזקה של כניעות וכיבוד השלטונות.

• מסורת של צייתנות מוחלטת למנהיגים.

• אלימות בתולדות קבוצה או אומה, שבה לאורך השנים נחשבת התוקפנות לדרך מכובדת, מוערכת ורבת הילה להתמודדות עם קונפליקט.

• הפלייה שיטתית הטבועה בקבוצה מסוימת המפלה לרעה קבוצה אחרת, מורידה מערכה, מפרידה ומבודדת אותה מהזהות הקולקטיבית, ומטפחת שאיפה ל"טיהור" ו"ניקוי".

• נטייה תרבותית להכתיב לאחרים ערכי דת, גזע או ערכים כלכליים.

• ייפוי כוח היסטורי להרחבת שטחים של קבוצה.

• רמת גמישות וסתגלנות נמוכה בתרבות.

הרשימה הבאה, הכוללת סימנים של טראומה קולקטיבית, מאפשרת לנו לזהות האם קיימת מערבולת קולקטיבית פעילה בקרב קבוצות או עמים:

• ניתוק מקבוצות-פנים או מקבוצות שכנות.

• העדפת קבוצה מסוימת, כגון עדה כלשהי, קבוצת גזע, קבוצה דתית או מערכת כלכלית על-פני "האחר", תוך עידוד טיהור אתני.

• כניעה למטרה "נעלה" מדומה, הרסנית, שעל-פי שיטתה אנשים נמנעים מלהפעיל את החשיבה הביקורתית שלהם.

• סימון "האחרים" והאשמתם באחריות לסבל ולבעיות.

• האמונה שהרס "האחרים" יביא לפתרון הבעיות.

• חוסר אמון כלפי כל מה שמתקבל "מהאחרים".

• ביטוי סימנים של שנאת זרים: איסור, סילוק או הריסה של כל סמלי הדת, התרבות והאומנות שמקורם בהשפעות אותו זר.

• טיפוח דימוי "האחרים" כמפלצות באמצעות תיאורם כנציגי הרשע, חסרי חמלה ובלתי ראויים לחמלה, והכללת פעולותיהם של בודדים על הקבוצה כולה.

• שלילת האנושיות מ"אחרים" תוך שימוש בתקשורת חזותית וכתובה, מילות שירים, קריקטורות ותעמולה שמטרתה להמעיט בערך אנושיותם.

• אימוץ שפה לוחמנית וגירוי לאלימות כלפי "האחר".

• טיפוח שנאה כלפי "האחר" בקרב תלמידי בתי הספר.

• חזרה על סיפורי אירועים טראומטיים והחדרתם לעומק התודעה.

• דיכוי התקשורת: השפלה, איום, כליאה, הגליה או הוצאה להורג של אנשי רוח או אנשי תקשורת המתנגדים לקו השולט.

• שימוש באלימות ככלי להשבת תחושת שליטה אבודה.

• עידוד לרצח, מלחמה והרג עם, ומעורבות פעילה בהם.

מערבולת טראומה קולקטיבית עלולה להיות מפתה בעיקר מפני שהאשמת הזולת ומציאת שעירים לעזאזל מאפשרת לאנשים לחוצים פורקן נפשי. התמקדות זו ב"אחר" מספקת להם את הדבק החיוני ליצור מחדש קבוצות ולספק להן לכידות, משמעות, זהות חברתית חדשה והשקפת עולם, וכל זאת למרות שכל עשייתם מבוססת על תקווה מזוייפת.

קבוצות ואומות, כמו גם יחידים, הן בעלות צרכי יסוד כלל עולמיים שיש לספקם:

• ביטחון

• שלטון עצמאי

• כבוד ודימוי עצמי חיובי

• קבלת אישור לחוויה ולמציאות של אותה ישות

• כישרון ויעילות

• משמעות, תרומה, ומילוי תפקיד בעולם

• נתינת אמון באחרים ושמירה על אמינות בעיני אחרים.

השפעתם של אירועים טראומטיים על בני אדם הרסנית הרבה יותר כאשר צרכים אלה אינם מסופקים. טראומה משפיעה על הדרך בה מסופקים צרכי בני האדם, כשהיא מעוותת את סדרי העדיפות של צרכים אלה ואת עוצמתם.

צרכים מתוסכלים הופכים דחופים ונואשים יותר, ומניעים אנשים לנסות ולספק אותם בכל מחיר. צרכים אחדים מסופקים תוך מחיקת צרכים אחרים, או אף על חשבון סיפוק צרכיהם של אנשים אחרים.

גורמים התורמים להתפתחות טראומה קולקטיבית:

• נסיבות חיים קשות כגון עוני או שאיפות מתוסכלות.

• דימוי עצמי חברתי מעוות ופגיע הנובע מחברה בעלת תפקוד לקוי (חיים בחסות שלטון מדכא, חיים בצל הקולוניאליזם, אובדן כוח פוליטי, או תבוסה צבאית).

• שינויים גדולים במערכת הפוליטית בעשורים האחרונים.

• חרדה הנובעת משינוי המאיים על הצורך של בני האדם בוודאות.

• קטיעה של ערכים, מסורות תרבותיות וסגנון חיים עקב שינויים טכנולוגיים.

• חוסר יציבות, אנדרלמוסיה, שינוי בקודים והעמדת השקפות עולם בסכנה.

• איום גופני ורגשי או קפאון כלכלי.

• השוואה משפילה לעליונות כלכלית/טכנית של אומה שכנה.