כבר שישים שנה אנחנו נופלים בפח של הפוליטיקאים; כל ארבע שנים הם מתייצבים בפנינו ומציגים כל אחד את הצעתו הייחודית, אנו מתלבטים ביניהם ולבסוף נותנים להם את קולנו האחד, היקר, מתוך אמונה שבתמורה הם יעמדו בהבטחותיהם או לפחות ינסו.
יום אחרי הבחירות הם שוכחים הכל; במקרה הטוב הם לא מקיימים את מצעם ובמקרה הגרוע כפי שקורה בשנים האחרונות יותר מדי, הם עושים בדיוק את ההיפך ממה שהתחייבו לו. האם לא הגיעה העת לתבוע מהנבחרים לקיים את "החוזה" שכרתו איתנו?
יש הטוענים כי מצע הבחירות של מפלגה והעומד בראשה אינם באמת מחייבים, וכי הבטחות בחירות נועדו מראש להיות מופרות ביום שאחרי. אחרים גורסים כי אין לדבר על "חוזה" בין הנבחרים לבין הבוחרים במובן של דיני החוזים, זאת משום שהמצע של מפלגה הוא בבחינת תוכנית פעולה שעשויה להתממש ועשויה גם שלא להתממש והדבר תלוי בשורה של משתנים שאינם תמיד תלויים בנבחרים עצמם.
מערכת היחסים של הבוחרים עם הנבחרים הולכת ומאבדת מתומתה. מושגים כמו "גניבת שלטון" או "אין לו מנדט", "פתק לבן" או "הצבעת מחאה" מככבות בלקסיקון ומעלות את הצורך לבחון מחדש את הגדרת מערכת היחסים.
השיטה מאפשרת לבוחרים שהתאכזבו מאי-מימוש הבטחות הנבחר שלא לשוב ולהצביע לו במערכת הבחירות שלאחר מכן. מאידך, לאור קביעתו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק כי "הכול שפיט", עולה השאלה, האם לא הגיע העת להגדיר מחדש את מערכת היחסים בין הנבחר לבוחר ולבחנם באספקלריה החוזית?
אפשר לראות את דרך הליך הבחירות הנהוג כ"חוזה" לארבע שנים בין האזרחים לבין המדינה. המדינה המייצגת את האזרחים מפרסמת "מכרז" לניהול המדינה, זוהי בעצם הזמנה להציע הצעות. המציעים מתבקשים להגיש הצעותיהם לוועדת הבחירות המתפקדת כועדת מכרזים ובודקת האם הם עומדים בדרישות הסף. כל קבוצת מציעים מגישה לוועדה ולציבור את מצעה שהוא בגדר הצעה, הכוללת התחייבויות לעשות מעשים מסוימים בתחומים מוגדרים ומאידך התחייבות לא לעשות מעשים אחרים.
אקט הקיבול נעשה כשהאזרחים בוחרים את המציע שהצעתו עונה על הגדרת המסוימות והיא נמדדת ככזו על-ידי הניצעים. לשיטתנו, הפתק המסוים אותו משלשל הבוחר לתוך הקלפי (תיבת ההצעות) עונה אפילו על דרישת הכתב. הפרת ההתחייבות שהוצגה במצעו של "המציע הזוכה" נתפשת על ידנו כחוסר תום לב בניהול המו"מ וכהפרת הסכם, במקרה כזה אנו נוטים למחות מול הזכיין: "אין לך מנדט", וקוראים לו ללכת לבחירות חדשות.
חובת הציות שלנו לחוקי המדינה מתקיימת מכוח הסכמתנו למסירת הניהול לזוכה ובכפוף לעמידתו בחוזה שנכרת בינינו בבחירות, ומשלא עמד בחוזה, הרי גם האזרחים לא מחויבים לקיים חלקם. הוגה הדעות הובס מגדיר זאת כחוק הטבעי השלישי לפיו "הכורת אמנה חייב לקיימה" ומשנכרתה אמנה, הפרתה היא בגדר אי-צדק, ממש כמו בהפרת חוזה. הובס מדגיש שה"רוב" הוא המכונן מלכתחילה את הריבון וחובת הציות שלנו לריבון נובעת מבחירתנו בהצעתו המסוימת.
מהותו של הנציג הריבוני בשיטה הנוהגת בישראל נקבעת בהכרעת הרוב בהליך בחירות דמוקרטי - אם ריבון נבחר ע"י הרוב מטעם שהבטיח X ובהיותו ריבון מתכחש למחויבות ל X הוא גורם להתפוררות הקהילה. הובס השתמש במונח - IN FORO INTERNO כלומר בית דין של המצפון, וכשיש קונפליקט בין המצפון לחוק, ניתן להפר את החוק.
מאידך, במקרה שלנו לא מדובר במצפונו של פרט יחיד אלא בפלח נכבד של האוכלוסיה הבוחרת ומכאן שבתחרות שבין כמה מציעים, לא דנים במצפון של היחיד אלא בשאלת הפרת החוזה שבין הקבוצה לנבחר. הפרה של ההבטחה לבוחר הינה בלתי נסבלת ומהווה פעולה שאיננה לגיטימית ממש כמו הפרת חוזה.
טוב יעשו נבחרינו אם ישכילו לראות במצע שהם מציגים בפנינו ערב הבחירות, "הצעה" כמובנה בסעיף 1 לחוק החוזים, ויבינו כי הציבור מוציא להם כל ארבע שנים "הזמנה להציע הצעות", ומשום כך, המצע שהם מציגים והפתק שהבוחר מטיל עבור מצע זה, משכללים את היחסים בינינו לחוזה מחייב.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
